תומר חמד ושונית פרג' התחילו את המסע המשותף של חייהם בקריית־טבעון, בתור החברים הכי טובים מהשכבה. הזוגיות הגיעה רק אחרי שנים, ומאז הם נודדים בעולם בעקבות קבוצות הכדורגל שבהן תומר משחק. בינתיים גם נולדו להם שלוש בנות בשתי מדינות, ובקרוב תצטרף אליהן עוד אחות שצפויה להיוולד באוסטרליה, שם הם מתגוררים כיום.

כשאנחנו מדברים ב־12 בצהריים שעון ישראל, בסידני ערב. הבנות כבר במיטה, והם יושבים על הספה בסלון, עייפים אך מרוצים. בעשור האחרון הם עברו מה שאנשים אחרים עוברים בחיים שלמים: אחרי שנים במכבי חיפה, בקיץ 2011 חמד חתם במיורקה ועבר להתגורר בספרד. שונית הצטרפה אליו אחרי שנה, ושם נולדו מיה ואמי. ב־2015 חתם חמד בברייטון והמשפחה עברה לאנגליה, שם נולדה לנה. ב־2020 עברו שוב, הפעם לאוסטרליה, אחרי שחמד חתם בקבוצת וולינגטון פיניקס הניו־זילנדית.

"היינו עוד חברים כשתומר עבר לספרד", שונית נזכרת, "אחרי זה התארסנו ואז התחתנו והתחלנו לעבור ממדינה למדינה. עם השנים גדלנו כמשפחה ובכל תחנה הייתה לידה, תוספת חדשה. בספרד תומר עשה הישג מטורף מבחינה מקצועית, שיחק בליגה הספרדית מול כל הקבוצות הגדולות בעולם. באנגליה הוא עלה ליגה עם ברייטון, רגע שכל מועדון חולם עליו. מזה הורכבו ההרפתקאות שלנו בעשר שנים האחרונות - לידות וכדורגל. בכל הנדודים האלה בעולם הבנו שהבית הוא אנחנו, והוא זז איתנו לכל מקום שאליו אנחנו הולכים. לאורך השנים דאגנו להגיע לארץ לחודשיים כל סוף עונת כדורגל ולנצל כל רגע עם המשפחה והחברים. כולם גם היו אצלנו בכל המקומות שגרנו בהם, חוץ מאשר באוסטרליה. בגלל הקורונה".

תומר: "במעברים האלה יש לא מעט קשיים אבל אתה מתחזק מהם".

שונית: "יש אצלנו חלוקת תפקידים ברורה. כשאני עצובה או מתגעגעת הוא מרים אותי ולהפך. אנחנו אומרים אחד לשני את הדברים החיוביים, האופטימיים. שנינו כאלה, מאמינים שהכל קורה לטובה, מסתכלים על חצי הכוס המלאה, וכשאחד נופל השני תופס את המושכות".

מה הכי קשה במסע הזה?

תומר: "מעבר לחגים שאנחנו לא מגיעים בהם לארץ אנחנו מפספסים חתונות, לידות, מפגשים עם החברים. עם כל אירוע כזה אתה מבין איזו הקרבה נדרשת ממך. אתה מגיע פעם בשנה לארץ, רואה את האחיינים שלך שאתה כבר לא מזהה, ומבין שהחיים ממשיכים וששום דבר לא נשאר כמו שעזבת אותו. קשה לעכל את זה".

שונית: "אלו המחירים שאנחנו משלמים ואנחנו מודעים אליהם. ההורים מזדקנים, סבא וסבתא נפטרים, ואנחנו לא שם. אבל אנחנו מבינים גם את הרווח. זו תקופה, ישראל היא הבית שלנו ונחזור אליה".

איך אתם רואים את ההתייחסות בעולם למה שקורה בישראל?

תומר: "המדינה הקטנה שלנו היא מהמדינות הכי מדוברות ומוכרות בעולם, כך שלא משנה איפה נהיה תמיד נקבל תגובות, חיוביות או שליליות. לאורך רוב הזמן שלנו בחו"ל לא חווינו אנטישמיות. רק בשנה האחרונה התחילה מתקפה ברשתות ובתקשורת, והרגשתי צורך לתמוך בישראל מול כל העולם. כשהבקעתי גול בשידור חי במשחק בספרד, הוצאתי כיפה ואמרתי שמע ישראל. חגגתי עם דגל ישראל כשצופים בי מיליונים. קיבלתי הרבה הודעות תמיכה ושיתופים, אבל אחרי שבוע הגיעו ההשלכות. לראשונה בחיי, בסוף משחק באה מישהי והתחילה לקלל אותי ולצעוק. שונית קצת פחדה, אבל זה עבר".

× × ×

מי שמושפע מהמעברים לא פחות הן הילדות. הן מדברות בעיקר אנגלית למרות שההורים מתקשרים ביניהם בעברית, ובכל מקום צריכות להתרגל מחדש לתרבות, לשפה, לבית ספר ולחברים חדשים.

שונית: "לנה שנולדה בלונדון לא זוכרת אותה בכלל. אמי עברה ללונדון בגיל שלוש ואהבה אותה מאוד. יש לה משם זיכרונות טובים, אבל גם כאן טוב לה. מיה עברה בכל העולם: נולדה בספרד, עברה ללונדון ומשם לאוסטרליה. היא זוכרת הרבה כי היא הייתה בוגרת יותר. כששואלים אותה איפה היא הכי רוצה לגור, היא אומרת 'בישראל עם סבתא לילי', אמא שלי שהייתה באה לבקר אותנו הרבה לפני הקורונה".

תומר: "כשהן רואות מטוס הן אומרות בטבעיות 'הנה סבתא באה'. הן ממש מתגעגעות למשפחה בארץ".

איך אתם מרגישים עם הטלטלות האלה כהורים?

תומר: "מצד אחד המעברים עם הילדות גורמים לקושי רגשי, אבל מצד שני אתה מבין ורואה עד כמה זה מחשל אותן ומכין אותן לחיים. הן עוברות מדינות, תרבויות, שפות. המעבר לסידני היה הכי מורכב בגלל הקורונה. אני באתי לבד כדי לסדר דברים, ושונית הייתה צריכה להגיע עם הבנות. הייתי בקצה השני של העולם, בשיא המגפה, לא יודע מתי אראה אותן שוב. והן לבד, בלונדון, בלי משפחה. רציתי כבר לבטל הכל, אבל שונית הייתה חזקה. היא פינתה את הדירה, שלחה הכל בהובלה לאוסטרליה והתעסקה עם כל הסידורים".

איך סיפרתם לילדות על המעבר ליבשת אחרת?

שונית: "כל דבר תלוי באיך מציגים אותו ואיזה טעם משאירים ממנו. בפרידה מלונדון לאוסטרליה עשינו הפקה ענקית. אמרנו להן לנחש לאן עוברים ונתנו להן רמזים. אחרי שחשפנו שזו אוסטרליה סיפרנו להן שיש שם קנגורו וקואלות, הן מאוד אוהבות חיות. אמרנו להן שסוף־סוף יהיו שמש וים ושתהיה לנו בריכה והראינו להן את הבית. עשינו מזה סיפור מהמם והתגובות היו נהדרות. היו רגעים בפרידות שהן נשברו, אבל לפני שטסנו עשינו מסיבות עם החברים מהגן, הכנו מתנות, לקחנו מספרי טלפונים ודיברנו על זה שזה בסדר להתגעגע ולהיות עצובים. עכשיו יש להן חברים מסביב לעולם, בכל מקום. יהיה להן תמיד את מי לבקר".

× × ×

חמד כבש כ־130 שערים לאורך הקריירה חובקת העולם שלו, אבל מרגיש שלא זכה להערכה מספקת דווקא בבית, בנבחרת ישראל. עכשיו, כשיוסי בניון מונה למנהל המקצועי של הנבחרת, הוא מקווה שדברים ישתנו.

שונית: "כששמעתי על ההחלפה ישר התקשרתי ליוסי. אמרתי לו שהלך עליו אם הוא לא יכניס את תומר להרכבים", היא צוחקת. "סתם, הכל מקצועי ואנחנו אוהבים אותו מאוד".

ועכשיו ברצינות.

תומר: "כשיצאתי לחו"ל היה לי מאוד קשה עם היחס בנבחרת ישראל. הרגשתי חוסר הערכה מקצועית, שלכל שחקן אחר בנבחרת יש יתרון עליי, לא משנה איפה שיחקתי. גם כשהייתי בליגה הספרדית הטובה בעולם והבקעתי שערים, הייתי בא לנבחרת והמאמן העדיף שחקן מליגה פחות טובה. אנשי מקצוע העריכו אותי, אבל ברמת האוהדים והתקשורת לא הגעתי לקונצנזוס בישראל. לצערי בנבחרת היו מאמנים שלדעתי היו מושפעים מהקטע של מי יותר מתוקשר ומוערך מבחינת הקהל, ולאורך השנים זה פגע בי. בכל מקרה, כולם חושבים שמגיע ליוסי בניון לעמוד בראש הנבחרת, שהוא זה שיוביל ויבנה משהו שאנחנו רוצים שיהיה כבר המון שנים".

אנחנו כל הזמן מדברים רק על הקריירה של תומר.

שונית: "אין ספק שמבחינתי היה פה ויתור גדול. לפני שהתחלנו לטוס סיימתי תואר ראשון בחשבונאות ורציתי לעסוק במקצוע. עשיתי גם דברים בעולם הדוגמנות, מלכת היופי, הישרדות, קמפיינים. כשעזבתי ויתרתי על העולם הזה לגמרי. לא היה אז אינסטגרם, בקושי היה פייסבוק, אז היה נתק מוחלט. במהלך השנים היו לי תחושות קשות, במיוחד כשאמרו לי שהייתי יכולה להצליח מאוד. אבל עם הזמן למדתי להרוויח מהמצב. בספרד למדתי ספרדית שלוש שנים, אחר כך נרשמתי לתואר שני במנהל עסקים וסיימתי בהצטיינות. עכשיו אני לומדת במסלול 'מומחה הורות ומשפחה' במכון אדלר וחושבת לעסוק בזה בעתיד. אני כל הזמן מתפתחת.

"לאורך השנים גם הבנתי שהקריירה של תומר זו הקריירה שלי. אני אמנם לא בועטת בכדור, אבל עושה המון דברים שקשורים במותג 'תומר חמד'. אם זה בפגישות, במשא ומתן על חוזים, וכמובן במשחקים, שידעתי שאם אני לא נמצאת זה יכול להשפיע על הניצחון. חוץ מזה אני אמא במשרה מלאה, שזו עבודה בפני עצמה. בלי תגמול כספי אבל עם הכי הרבה ערך. בשאר הזמן אני ברשתות, משתפת על המסע שאנחנו עוברים, ומרגישה שזו מעין שליחות. יש לי קהל עוקבות אדוק, קבוצה שהולכת אחריי וצריכה אותי. אמהות מבקשות ממני עזרה, עצה, מילה טובה, ואני נמצאת שם בשבילן".

ועכשיו את סוגרת מעגל וחוזרת לדגמן בקמפיין חדש לבגדי היריון.

"הקמפיין הזה מרגש אותי כי הוא מראה שלמרות שאנחנו רחוקים מישראל כל כך הרבה זמן ולא נמצאים בביצה המקומית, עדיין אוהבים ומעריכים אותנו. זה לא מוזר לי פתאום לחזור לדגמן כי אני מתחזקת את האינסטגרם ואת ערוץ היוטיוב שלי כל הזמן בצילומים. העולם השתנה, היום פוזות למצלמה זו לא רק עבודה של דוגמנית".