מנגו, חזרת ומלון, דבש ומלפפון

על פי אפרודיטה, אלת האהבה, תשוקה עילאית – להבדיל ממה שאנשים חשים כלפי זה ביום יום מייגע - עוברת בין מזונות ושיקויים, ניחוחות, סמים ותרופות: כל אלה קרויים אפרודיסיאקים, והם נועדו לעורר את האהבה עד שתחפץ. הם מופיעים בכל התרבויות האנושיות, גם כאלה שמעולם לא שמעו על אפרודיטה. זה קצת עצוב לגלות שהרומנטיקה והיעילות לא תמיד צועדות יד ביד. על פי מחקרים של מנהל המזון התרופות של ארצות הברית, טרם הוכח כי משהו – לבד מויאגרה - ממש עובד.
ועדיין, עשרות מליוני סינים מאמינים בסגולות של אבקת קרן הקרנף, ההודים –בקינמון, והמחבר העלום של שיר השירים – בענבים, רימונים, ויין. וגם ב"צרור המור בין שדי ילין", במקום שהדוברת בשיר השירים היא האהובה. לא נדון כאן בסגולות של סמים ותרופות משונות, לא נמליץ לקנות שיקוי אהבה באתרי אינטרנט. נתרכז במזון ומשקה. אם התשוקה לא מתעוררת כמבוקש, לפחות יהיה טעים.

אויסטרים

שש צדפות על מגש קרח כתוש אמורות לעשות את זה, בתרבויות בהן יש צדפות מאכל בים או שמייבאים אותן. קזנובה היה מתחיל את הבוקר בארבעה תריסרים. יש הטוענים כי ניחוח הים שבהן מזכיר משהו באנטומיה הנשית בעת עוררות מינית, ויש כאלה שמסתפקים בסקסיות של אכילה בידים, ליקוק ובליעה.

אלכוהול

יין ידוע כבר לאהובה משיר השירים כאפרודיסיאק, אבל היא אומרת, "כי טובים דודיך מיין", והיא יודעת למה. מעט אלכוהול מסייע להסיר עכבות, הרבה אלכוהול בפירוש פוגע בתפקוד המיני של גברים. נשים סתם מקיאות.

אננס

כמו כל מה שנראה למערב אקזוטי כשהתחילו ליייבא אותו, בתפריט מעוררי התשוקה יש ערימה שלמה של פירות מאפריקה, אסיה ודרום אמריקה. בברזיל, שם האננס גדל סתם כך בחצרות, הוא נחשב לפרי שעושה את זה דווקא לנשים.

אנשובי

בן הדוד העני של האוייסטר, מבחינת הניחוח והמחיר.

אספרגוס

בדרום צרפת של המאה ה-19 מקובל היה להאכיל חתנים שנישאו בעונת האספרגוס בארוחה שבה הירק הזה יוצג בכל המנות. תתבוננו באספרגוס טרי, זקוף וגאה: זו הסיבה. לא, הנפולים המשומרים בקופסה לא באים בחשבון.

ארטישוק

אצילים צרפתיים שראו את קתרינה דה מדיצ'י אוכלת אותם בפומבי, הזדעזעו מן ההפקרות שבעצם המעשה. כמו באוייסטרים, האכילה בידיים, הקילוף האיטי ומציצת הליבה הזכירו להם דברים שהצנעה יפה להם.

בננה

לא כל כך זקופה, אבל משמשת להצגת תכלית לאהוב בטרם מעשה האהבה, אם אוכלים בלי לנגוס בשיניים.

גלידה

ללקק ביחד, למרוח זה על זה.

ג'ינסנג

השורש המשונה דומה לפעמים לדמות אנושית, ופירוש השם הוא "שורש אדם". משום כך נחשב בסין, קוריאה ויפן כסגולה לעוררות וגם לפוריות, גם אם כותשים אותו וחולטים לתה.

ג'ינג'ר

או זנגביל, אם מתעקשים. בצורתו הטריה, השורש חריף מאד, ושייך למשפחה של אפרודיסיאקים שמעניקים ללועס תחושה נעימה עד מעיקה של חום ורגע של התעלות, ממש כמו במעשה האהבה.

גת

לועסים טונה של עלים, יורקים, שותים חצי קוב מים וניגשים למעשה האהבה בחדווה של צעד תימני. צמח הגת הוא סם עדין שאינו מצוי עדיין ברשימות החומרים שבגללם צריך לפחד מהמשטרה. הוא אמור לעשות נפלאות לכוח הגברא, או לפחות לעורר מחשבות נעימות ברוחו של הלועס.

דבש

יוון העתיקה, הודו, התנ"ך: מי שחיבב דבש בטרם בא הסוכר המעובד לעולם, חשב שיש בו משהו, חוץ מצרבת. לבד או בתוך שיקויים, רגיל או מזון מלכות, זהו אחד המעוררים הכי נפוצים בתרבויות השונות, וגם אפשר לעשות איתו מעשים כמו בגלידה.

דובדבנים

באנגלית, בלשון נקייה, "לבקע את הדובדבן" פירושו לבתק בתולים.

הל

מסירים את הקליפה, מגלים את הגרגרים בתוך התרמילים, מבשלים בחלב ובדבש, והרי מתכון הודי נגד אימפוטנטיות. ותראו כמה הודים יש בעולם.

וניל

בשנים האחרונות הוא נפוץ שוב, כרכיב של המוני בשמים חדשים, אחרי שהיה פופולארי כבר במאה ה–18 כאפרודיסיאק וכדימוי לתום וטוהר, שגברים אמורים היו להתענג עליו בהתקרבם לנשים.

ורדים

לא רק ניחוחם המשכר בשירים, לא תריסר הוורדים שמקובל לשלוח לאהובה בארצות הברית ביום ולנטיין הקדוש, אלא תמצית הניחוח. מי ורדים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ובתורכיה וברומניה – ריבה שעשוייה מעלי כותרת של הורד.

חומוס

הרומאים האמינו בו עד כדי כך, שכללו גרגרים מבושלים בדיאטה המיוחדת שהותאמה לסוסי הרבעה אציליים. בעיני, אין דבר פחות מרנין ממראה הישראלי הגוהר על צלחת החומוס שלו. ייתכן שזה בגלל שאני לא סוסה.

חרובים

סגולה לאהבה ולפוריות בעולם העתיק ואצל חובבי המקרוביוטיקה, שממילא לא אוכלים שוקולד (ראה: שוקולד)

יין

הקשר בין אהבה לבין יין מתועד היטב בכל תרבות שלמדה להתסיס ענבים. אבל יש גם שיקויים ספציפיים למשחק המוקדם: יין חם ותבלינים מתוקים (קינמון, ציפורן, הל, וניל וסוכר) אפשר למצוא כבר ביוון העתיקה.

לקריץ

מה שקרוי גם שוש, ובעצם כל דבר שמדיף ניחוחות אניס, משומר טרי ועד למעט ערק זחלאווי. גם תה מגרגרי שומר, שהרוקח ההומאופטי קורא לו "ינסון". בעיקר במזרח התיכון.

ליצ'י

לא בגלל הניחוח אלא בשל המרקם החלקלק והלח.

מלפפונים

לא בגלל מה שאתם חושבים. "מכון שיקגו לחקר הניחוחות" בדק ומצא שנשים סבורות כי ריחו של המלפפון הוא ריח "סקסי".

מנגו

בגלל הריח, האקזוטיות, ואמונה אפריקנית שהתגלגלה לדרום אמריקה, לפיה פרי המנגו הוא מין גלגול או ייצוג של אשכים בעולם הצומח.

נרד, בשמים ולבונה

ניחוחות משיר השירים, ובימינו – קטורת. לא מומלץ לאכול.

סחוג

כן, סחוג. וגם חרדל, ואסאבי, חזרת, קארי, צ'ילי, פלפל שחור, פלפל אנגלי, חילבה, עמבה, וכל וריאציה אחרת על מוטיב החריפות המעוררת. המיוחד בחילבה ובעמבה הוא שאפשר להריח אותן גם על עורו של המשתמש.

עגבניה

תהיתם פעם על מקור השם? כשהפרי הזה (עגבניה אינה ירק) הגיע מאמריקה לאירופה, תחילה סברו שהוא רעיל, ואחר כך אימצו אותו בחדווה באיטליה תחת השם "תפוח האהבה", שהתגלגל ל"פומודורו", תפוח זהב בעצם – שהתגלגל לבנדורה בערבית. אליעזר בן יהודה לא אהב את השם "עגבניה", שמקורו ב"עגבים".

רימון

משיר השירים ועד למיניאטורות פרסיות, בכל מקום שבו צמח רימון הוא נחשב למאכל מעורר תאווה ומגביר פוריות.

שוקולד

הקקאו לא היה ידוע לאירופים עד שגילו את אמריקה. הם הוסיפו לו שומנים וסוכר בתחילת המאה ה–18, ומיליארדים של בונבוניירות מאוחר יותר, עדיין השוקולד נחשב למנחת אהבה ראוייה. וחוץ מזה, אפשר גם להעביר מפה לפה כשמתנשקים.

תאנה

אירופה היתה זקוקה לד.ה. לורנס, מחבר "מאהבה של ליידי צ'טרלי", שבספרו "נשים אוהבות" יש דיון מפורט על הדמיון בין התאנה לבין אבר המין הנשי. אבל כל מי שבצע תאנה בעולם העתיק כבר ידע את זה קודם. ולורנס, על פי הביוגרפים שלו, נחל כשלונות פיזיולוגיים חוזרים במעשי האהבה שלו.

תה שקדים

מתוק מאד, סמיך, כהה, מבושם מעט במי ורדים, מוגש עד היום במסעדות מרוקניות, ומי שזקוק להסבר מקבל אותו. אם נוברים מעט בתרבויות קולינריות אחרות, מגלים שצנוברים, אגוזי מלך, גרעיני דלעת וגרעיני אבטיח נחשבים גם הם כמגבירי אונות.

תותים

תשאלו את "אתניקס" ואת אהוד ברק, ש"תותים" הוא שירו האהוב: האם יש בעולם דבר יותר יפה, יותר טעים, יותר מעורר, מנשיקה ארוכה עם אהוב או אהובה שזה עתה אכלו תות בשרני, אדום ומתוק?