עם כל הכעס והחמלה

הזעזוע והחמלה כלפי המתנחלים בחברון ועצמונה נמהלים בכעס שמקורו בחוסר אונים מול המוות והפציעה של התינוקות. למה מתנחלי חברון עומדים חשופים בחצרותיהם כשתינוקות בזרועותיהם, מטרה קלה לצלפים פלסטינים, ולמה נשות גוש קטיף אינן עוזבות, ולו רק כדי להגן על ילדיהן הרכים? הרי הם יודעים שהבית שלהם הוא כיום החזית.
ושוב מתלקח הוויכוח אם יש לפנות התנחלויות מבודדות שקשה לצה"ל להגן עליהן בלי להסלים מאוד את העימות.
התשובה הרווחת היא שאסור לפנותן בגלל המשמעות שתיוחס לנסיגה. כלומר, שפינוי מתנחלי חברון – התנחלות המגדלת כבר דור ילדים שלישי - או פינוי נצרים, יחזקו את המחנה הניצי הפלסטיני הגורס שרק מאבק מזוין ושפיכות דמים יזיזו את הישראלים מן השטחים הכבושים.
אבל הדיון האמיתי שצריך לנהל הוא לא סביב הפינוי הנקודתי, אלא בשאלת ההתנחלויות כולן. משקלן בסכסוך גבוה, ולכן הוויכוח על מעמדן חשוב והוא גם פנים ישראלי, כלומר, אותו ניתן לנהל "תחת אש".
כאשר החלו היריות על גילה הופתע רוב הציבור לגלות שהשכונה הירושלמית היא התנחלות בדיוק כמו קריית ארבע או בית הדסה בחברון. מקור ההפתעה בעובדה שמאז 1967 טשטשו ממשלות ישראל את הקו הירוק באמצעות בניית ערים ושכונות, וכך, בחסות העוצמה הצבאית, ניכסה לעצמה המדינה שטחים שלא היו ברשותה. יותר מכך, היא נרמלה את ההשתלטות עד שזו הפכה למציאות בנאלית ולא הטרידה את מנוחתם של הישראלים. תקוות הממשלות והמתנחלים הייתה שהזמן יעשה את שלו והערבים ישלימו עם המצב. אבל מאז 1967 הם מנסים לומר לנו, בכל דרך, שלא יוותרו.
הניסיון ליצור כיום מדרג בין התנחלויות שהן "יותר לגיטימיות", כמו בשכונות סביב ירושלים או בגושי התיישבות, ובין התנחלויות "פחות לגיטימיות", כמו התנחלויות מבודדות או בלב אזורים ערביים מיושבים בצפיפות, הוא ניסיון להמשיך ולהתכחש למציאות, שהפלסטינים אינם נלאים מלהזכיר לנו, והיא שהם אינם רואים הבדל בין התנחלות אחת לאחרת. וכמובן, אסור לשכוח שגם המתנחלים אינם מסכימים למדרג של התנחלויות.

עובדות, רגשות וחששות

המתנחלים זוכים ליחס חדש מן הציבור הרחב בגלל השבר שנבקע באמון בפלסטינים. אם בעבר הם עוררו בקרב רבים אדישות, ואפילו אנטיפתיה, בגלל גינוניהם הלאומיים, שנתפשו כאנכרוניסטיים, הרי שלאחרונה הם זוכים לאהדה ניכרת. דומה שלא מדובר רק בתגובה אנושית כלפי מי שיורים על בתיהם, אלא בשינוי יחס שניזון מן התחושה המנקרת כי ייתכן שצדקו, אחרי ככלות הכל, כאשר טענו שהערבים לא קיבלו אותנו מעולם, ולכן אולי הם גם צודקים כאשר הם ממשיכים לומר בתוקף שנצרים וקריית-ארבע הן רק אקדמה ליפו, חיפה, אשקלון, רמת אביב.
אבל כאן בדיוק טמונה הסכנה שבערבוב עובדות, רגשות וחששות. האמפתיה נולדה מתחושת מאוימות משותפת, אך אסור שתחת שריקת הכדורים יימתח קו דמיוני שגוי בין ההתנחלויות בשטחים כיום לבין יישובי הספר המיתולוגיים שעצרו בעד סכנת הלגיונות הערביים בשנת 1948.
במילים אחרות, גם אם הערבים בכלל, והפלסטינים בפרט, לא הפנימו את עובדת קיומה של מדינת ישראל, וגם אם יש בקרבם אנשים הנואלים להאמין שמדינה יהודית היא אפיזודה היסטורית חולפת באזור, יש צורך להיאבק בהם, אבל בלי לשכוח שבינתיים לנו יש מדינה, ולא להם, ואנחנו אלה ששולטים בהם, חסרי המדינה, ובשטחיהם. מה עוד שגם אצל הפלסטינים נוצר קו דמיוני ישיר בין המתנחלים של היום לבין המתיישבים היהודים שלפני 1948. להם נדמה שמעולם לא נעצרנו ושכל רצוננו הוא לנשלם מאדמות הגדה ועזה.
לכן, אם נבקש לנהוג ביושר ובלי צביעות וכחש, חשוב שדווקא בימים אלה נבהיר את עמדתנו לגבי פינוי ההתנחלויות. הרי תחת אש לא יפונו התנחלויות. אבל מצד שני כשלא תהיה אש, נחזור לשאננות ולא יהיה לנו דחוף לפנות התנחלויות. ואז יחזרו הפלסטינים לירות.