שתף קטע נבחר

באך על אקסטזי

אם חשבתם שהרוק המתקדם בישראל נכחד, אז טעיתם. באתר האינטרנט הישראלי המוקדש לז'אנר, תוכלו למצוא את שני האלבומים של "פרווה חמה", הדבר הטוב ביותר שקרה למוזיקה הישראלית מזה שנים

הקדמה ואזהרה: הכתבה שלהלן היא בלתי אופנתית בעליל. הקורא אותה מסתכן בהתוודעות לסגנון מוזיקלי, המבטיח לחובביו תגית של "אנאכרוניסט ודינוזאור מוזיקלי, שלא מסוגל להתקדם עם הזמן". אנחנו, כמובן, ננסה להוכיח שהשד אינו נורא כל כך, אבל ראו הוזהרתם.
לפני כשנתיים עלתה על במת "לוגוס" התל-אביבי להקה בשם "פרווה חמה". אני הגעתי למקום בהמלצת ידידה, אך שום דבר לא הכין אותי למה שיבוא. בהתחלה זה נראה כמו הופעת אוונגארד סטנדרטית, שנשאבה במנהרת הזמן מסוף הסיקסטיז והוצנחה לסוף המילניום: סביב הרכב הנגנים התחלפו זמרים ושחקנים אורחים, שיחד עם הלהקה הציגו תיאטרון מוזיקלי מופרע אך מושקע: דיאלוגים שהופכים לשירים, תלבושות מוטרפות, זריקת חסה על הקהל, הפיכת קערת ספגטי על ראש הגיטריסט ובקיצור – כל מה שהייתם מצפים למצוא במופע פרינג' כהלכתו, מודל 1969. הנגנים הצעירים וחבריהם (שנראו כמו חברי קבוצת תיאטרון) נראו כמי שמאוד נהנים והקהל, שברובו הורכב ממעגל רחוק יותר של חברי הלהקה, שיתף פעולה בהתלהבות.
עד כאן מדובר במשהו לא חריג במיוחד, ובוודאי לא משהו לכתוב עליו הביתה. אבל הבשורה הדרמטית באותו ערב נמסרה לאוזניים ולא לעיניים. אחרי שנים ארוכות של התפשרות על רמת נגינה ודמיון בסיסיים במופעים תוצרת הארץ, הופיעה והבליחה לה סופר גרופ של ממש. היה ברור שלא מדובר כאן בחבר'ה שהתקבצו בגראז' של אבא (או, כמנהג ימינו, במתנ"ס של שדרות), אלא בנגנים נפלאים, מקצועיים לעילא. הפלא הגדול היה בהתרשמות מהגיל הצעיר שלהם, שרק הוסיף לאשליה האנכרוניסטית. מאיפה, לכל הרוחות, הגיעה לחבורת ילדודס השראה לעשות בסוף שנות ה-90 מוזיקה לפי תבניות שנוצקו בתחילת שנות ה-70?
קו ההשראה הראשי של ההרכב היה, ללא ספק, פרנק זאפה. הדמיון בסגנון העיבוד והתזמור, לצד שילוב גגים וג'סטות זאפאיות למהדרין במהלך ההופעה, לא הותיר מקום לספק: החבר'ה האלה לא רק האזינו בקפידה למנוח הגאון – הם גם ראו הרבה הופעות שלו ושל הרכביו בוידאו. על מנת להסיר כל ספק לגבי היותו של זאפה מקור ההשפעה הראשי, תוזמרו חלק מהקטעים בצליל הזפאי האופייני והייחודי: ליין משולב של תופים עם ויברפון (באמצעות סינתיסייזר, כמובן).
עבור מעריץ זאפה מושבע כמוני, ההופעה ההיא לא היתה רק בבחינת משב רוח מרענן. זו היתה מיני-התגלות. מי היה מאמין שחבורת נערים מישראל מסוגלת להבין כה טוב את החשיבה הזפאית ולצקת לתבניותיה העתיקות תכנים חדשים ומסעירים? הם לא עשו אפילו קאוור אחד שלו. הם פשוט כתבו מוזיקה חדשה, הנסמכת על עקרונות שהוא עיצב, שלושים שנה קודם לכן.
אחרי ההופעה ההיא הלכתי לארבע הופעות נוספות, וכך התגלגל לידי דיסק שהוקלט באמצעים ביתיים ובו רוב החומרים שהכרתי מההופעות. בניגוד לכל הגיון, הדיסק חסר השם הזה התיישב על רשימת ההשמעה הקבועה שלי והפך לפסקול קבוע בבית ובמכונית. עד היום אין לי מושג איך קוראים לקטעים שבו, אך אני מכיר אותם על בוריים. במשך יותר משנה (במהלכה התפרק ההרכב ונפוץ לרוח) האמנתי שאני אחד הבודדים שמתענג על יצירת המופת הקטנה הזו וכך אכן היה. עד לפני מספר שבועות.

גזרת האינטרנט

כאן אנו מעתיקים את הסיפור לגזרת האינטרנט ולאתר הישראלי המוקדש לרוק מתקדם. בחור בשם אורי ברייטמן החליט לרתום את המדיום לטובת מחתרת הרוק המתקדם הקטנה הפועלת בישראל והצלחתו היתה מעל למשוער. הקהילה הקטנה, אך חדורת ההתלהבות, התקבצה באתר שלו והחלה לדסקס את מהות ה"פרוג" לאורך ולרוחב. הפורום המרכזי של האתר (שהועתק בינתיים ל"נענע") מהווה כיום את מקום המפגש המרכזי לשוחרי הז'אנר והם מנסים, כמיטב יכולתם, להסביר לעולם כמה נפלא הוא הרוק המתקדם וכמה מפסיד מי שמדיר את אוזנו ממנו מטעמים אופנתיים.
שמעה של "פרווה חמה" התגלגל לפורום ואט-אט החלו להתרבות האזכורים על ההרכב שהיה ואיננו. לפני מספר שבועות העלה אחד המשתתפים בפורום קישור לשרת שבו יושבים שני אלבומים של "פרווה", זמינים ומוכנים להורדה לכל דיכפין (בפורמט MP3). התגובות לא איחרו לבוא: "לא יאומן"… "פנינה נסתרת"… "חייבים להפיץ לכל העולם שישמע ויאמין"… הלכתי בעקבות הלינקים וגיליתי כי הדיסק ששהה בביתי נקרא בפשטות "פרווה חמה 2000" ולצדו מונח דיסק מוקדם יותר ("פרווה חמה 1998"), שאליו היה לי העונג להתוודע רק עתה.
כאמור, אין מדובר בדיסקים רשמיים, שכן החומר מעולם לא הגיע לרמת מיקס נאותה, שלא לדבר על הפצה מסחרית מסודרת. מי בימינו רוצה להפיץ רוק מתקדם ומקווה לעשות מזה כסף? לדברי המשתתף ישי זומר, שהציב את הקישור לאתר ההורדה, הקטעים נמצאים באתר על דעת הלהקה, בבחינת "אם לא הצלחנו למכור את זה לאף אחד, לפחות שהציבור יוכל להקשיב".

לזכותה של המעטפת הקלאסית

"תור הזהב" של הרוק המתקדם השאיר לנו חבילה תרבותית יוצאת דופן; במאה ה-20, דומה שהקיץ הקץ על אופן היצירה ה"קלאסי": הדרך שבה המלחין ניגש אל יצירה האמורה להיות מנוגנת על-ידי תזמורת, הופך והופך בה, משנה את התפקידים ומעביר חלקים ממקום למקום בדפי התווים (והכל בכפולה גבוהה של תפקידים). גדולי המלחינים של המאות הקודמות הגיעו בשיטות אלו לתוצאות ידועות, ואילו במאה ה-20 השתלטה ה"מוזיקה הקלה" על העולם המתוקשר (ואח"כ המתוקשב) והציעה חלופות זולות יותר, שהצליחו לייצר אצל המאזינים חוויה לא פחות אפקטיבית.
והנה, במחצית הראשונה של שנות ה-70, הגיעו אנשים עם שיער ארוך וביקשו להחיות את התפיסה העתיקה. הם כתבו סימפוניות לכלים חשמליים, רסיטלים לכלים אקוסטיים ואופרות לתזמורת גיטריסטים ומקהלה. לא תמיד זה הצליח, לפרקים זה הסריח, אבל הדור ההוא הותיר אחריו מספר עצום של חומרים, שאלמנט הקומפוזיציה שלהם מרהיב ממש. הוסיפו לכך את העובדה שאנשי התקופה הצטיינו, בדרך כלל, בטכניקת הנגינה הגבוהה ביותר בשוק, ואת הדמיון אפשר היה להתניע באמצעות תכשירים לא ממש חוקיים. תהליך הפענוח ומימוש החוויה המוזיקלית בהאזנה לאוצרות האמיתיים של התקופה ראויה יותר מכל להגדרה האופנתית: באך על אקסטזי.
בראייה היסטורית, השנים שבין 1970 ל-1975 (תור הזהב בה"א הידיעה של הרוק המתקדם) נראות לא הגיוניות: מה גרם לצעירים של אז (שכמו אלה של היום ואלה שעוד יבואו – משתמשים במוזיקה כאמצעי להתפרקות) לבחור באופציה השכלתנית הזו? האם אפשר בכלל להשתולל בהופעה שדורשת ממך ריכוז מירבי? היום זה נראה מוזר, אבל אז זה עבד: אם האזנת לרוק'נ'רול ה"פשטני" היית אאוט. האזנת לרוק המאתגר – היית אין. העתקת הדיון אל הזירה הסוציולוגית מעלה סברה, כי כמו כל "אופנה", גם האופנה הזו עשויה לחזור יום אחד.
מה שאין לי ספק לגביו הוא שבספרי ההיסטוריה, בניגוד לדעה הרווחת היום (כלומר, ביזוי כמעט מוחלט של הז'אנר), התקופה המדוברת תיחשב למהפכנית וחשובה מאין כמותה. כמעט כל יצירות המופת של הז'אנר נוצרו אז, בשנים שבהן כל מוזיקאי נחשב חיפש את גבולות המעטפת כדי לפרוץ אותה. לראשונה התבצע לימוד מסודר של "מדע המוזיקה" על שורשיו בתקופה הקלאסית, כאשר רוב האמנים ניסו להעתיק עקרונות וקונספציות מהעולם הפילהרמוני אל הסביבה הרוקית וכליה. אמנים רבים תיעלו את האנרגיות שלהם לחשיבה מוזיקלית מורכבת ומעניינת יותר, אם כי היו גם אנשים כמו קית' אמרסון ניסו לחלוב מהמכשירים שלהם צלילים נוספים בכל דרך אפשרית (כמו תקיעת סכין בקרבי מערכת הקלידים להפקת צליל שגם בוני המקלדת לא ידעו על קיומו).
הדוגמה של קית' אמרסון אינה מופיעה כאן בכדי: רבים (ובכללם הח"מ) סבורים כי תעלולים מסוג אלה של אמרסון הוציאו לרוק המתקדם את שמו הרע. ואכן – מבעד לחור שפרצו החלוצים נכנסו גם עשבים שוטים רבים, שהשתמשו ב"סאונד" המתקדם כפלטפורמה להפלצות מוזיקליות וטקסטואליות שאין מביכות מהן. שורש ה"פלצנות" המיוחסת לרוק המתקדם לא אחת נעוץ בדיוק כאן.
הנפשות הפועלות עצמן כבר לא מהוות גורם משמעותי בתעשייה (למעט הופעות נוסטלגיה של הרכבים רבים מול קהל מבוגר יחסית). מומחי חנות התקליטים "צליל" ברמת השרון ידעו לספר לי כי לאורך השנים, מתאפיין קהל רוכשי המוזיקה ה"מתקדמת" בנוכחות גברית כמעט מוחלטת, כאשר גיל הקונים נע בין נערים צעירים שקיבלו טיפ מאבא (ובטח לא מאמא), לצד מבוגרים שעושים השלמות וסתם אנשים שרוצים "לפתוח את הראש לדברים חדשים" – אפילו אם הם יותר מבוגרים מהם.
האם המיני-רנסאנס שמתרחש כעת לז'אנר הנכחד באינטרנט מבשר על פריחה גדולה יותר שתבוא עלינו? אין לי מושג. בינתיים, אני הולך להאזין שוב ל"פרווה חמה 2000" – התקליט הישראלי הכי טוב שנוצר כאן בעשורים האחרונים, לטעמי.


לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פרווה חמה. במסורת הפרינג`
ג`נסיס. קשקושים על הברית החדשה או יצירה עמוקה?
אל"פ. שם רע לז`אנר? אנחנו?
פינק פלויד. סבא, המשוגע עדיין על העשב?
פרנק זאפה. כן, גם בישראל מחקים אותי
לאתר ההטבות
מומלצים