האב, הבן והמסר

מדוע לא יכול ראש הממשלה לבקש מעמרי שרון בנו למסור מסר ישיר לערפאת? איזה נימוק ממשי צריך למנוע זאת? האמנם שליחות כזו מהווה חריגה בלתי נסבלת משיקול הדעת השלטוני המסור לראש הממשלה במסגרת סמכויותיו לטיפול במצב הביטחוני והמדיני הקשה שבפניו אנו עומדים?
כדי להשיב על השאלות הללו, אין צורך לבחון את העבר הרחוק והקרוב של שליחויות מדיניות דומות (למשל, לאודר, פונדק, הירשפלד, גינוסר, מולכו ושר פעלו לפחות בחלק מהזמן כאנשים פרטיים בשליחות מדינית). אין צורך לערוך מחקר מעמיק. צריך להתבונן ישר, ולזכור מי אחראי בימים קשים אלה לביטחון המדינה.
איש אינו חולק על כך שאין להפקיד את הטיפול הקובע בעניין שלטוני בידי אדם פרטי. ייתכן שגם העסקתו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה כיועץ בשכר היא בעייתית (ויש על כך דעות שונות). אבל מאיזה נימוק ענייני יש סיבה למנוע שליחות ספוראדית, שמטרתה להעביר מסר ישיר ונאמן באופן דיסקרטי?

מי ישמור עלינו?

טענה אחת שהושמעה נגד השליחות היא שמינוי כזה הוא בבחינת טובת הנאה לשליח, ואין לחלק טובות הנאה למקורבים ולבני משפחה. זוהי שאלה טובה - האם שליחות כזו היא יתרון או עול. אבל גם בהנחה שבכל עמדת כוח יש יתרון אישי, צריך לזכור שיתרונו האמיתי של השליח הוא בהיותו בנו של ראש הממשלה. יש לקוות שאת המעמד הזה (של בן) אפשר לקבל עדיין ללא מכרז. וברצינות: גם שליחתו של רון לאודר לנשיא סוריה יכולה אולי להועיל לו, אבל בכך אין כדי לפסול את השליח. יש להניח שאם השליחות היתה מזיקה לו, הוא לא היה מבצע אותה. מה שחשוב הוא שהשליחות עצמה חשובה, ועל כך אין חולק גם במקרה שלנו.
טענה שנייה היא כי יתכן שהשליח יפעל מתוך נאמנות "אישית" לראש הממשלה, ולא מתוך נאמנות "מוסדית" למדינה. ביסוד הטענה עומדת ההנחה שיש לראש הממשלה אינטרס אחר זולת הצלחתו בתפקיד, אבל את זה איש אינו מעז לומר, ובצדק. בכלל, ביסוד טענות כאלו עומדת הנחה סמויה, שפוליטיקאים פועלים תמיד נגד המטרות שלשמן נבחרו, ולכן צריך לשמור עליהם.
בגרסתה הגורפת והקיצונית, זוהי הנחה מסוכנת מאין כמוה. היא מעבירה את מוקד הכוח מהשליטים הנבחרים לשומריהם, שאינם נדרשים לשאת באחריות הכוללת, ואינם רואים את מלוא התמונה (ולפי ההנחה, מרגע שהכוח בידיהם, גם עליהם צריך לשמור).
נשארה הטענה הכללית והמופשטת, שיש למנוע מינוי "כזה" מטעמים של "מראית פני הצדק", ושל "המדרון התלול". ספק רב אם במציאות היומיומית שליחויות ספורות על-ידי עמרי שרון מטעם ראש הממשלה באמת נתפסות כפגיעה "בצדק". בוודאי שאין בהן כדי להצדיק "מדרון תלול", שכן אם השליחות מתרחבת ניתן לעוצרה ללא היסוס.
בהעדר טענות עובדתיות מוכחות בדבר מניע זר, נותרנו עם חששות ערטילאיים, וכללי התנהגות מופשטים. בניהולה של מדינה עלינו להיזהר לא להפוך לעבדים של מערכות כללים מופשטות. אלו חשובות מאוד כדי לסייע לנו לשפוט מצבים באופן נכון, אבל הן אינן באות במקום השכל הישר. כאשר באים לחסום את דרכו של ראש הממשלה מטעמים של אסתטיקה, יש לעשות זאת בזהירות רבה, שכן בסופו של דבר, הוא אינו חבר בוועדת הקישוט של הכיתה, אלא נושא באחריות כוללת לענייני המדינה.


דרור ארד-אילון, עורך-דין