אלתורים

במהלך הנסיעה נתלו נעליים, מכנסיים וגרביים לייבוש על חבלי כביסה מאולתרים, אלה שבשילוב מערכת האוורור ב"פול ווליום על חימום" הפכו את האוטו למייבש נייד וקופצני. אחרי שהוכחנו כי שנים של אחזקת בית ויכולת אלתור מתקדמות הפכו אותנו למיני מק'גיוור, גילינו את מכשירי הקשר.
אלו שימשו אמנם עד עכשיו לקריאות זירוז של הרכב המוביל. זה שניסה לשכנע שוב ושוב "לא לעצור כל חמש עשרה שניות לצילום קבוצתי", לא לבלום כל "עשרים שניות לצרכים אחרים", הפסיק להיות יעד מועדף. במקום, הפכנו בין רגע לתחנת רדיו ניידת ששידרה בשידור חי מהשטח.
כבר בתכנית הראשונה שנקראה "מאזינים על הקו", שפכנו את ליבנו לאוזני כל השיירה. כך גם, לאט לאט, התחלנו להכיר אחת את השניה. בהמשך הורכב "פנל יועצים". נציגה מכל רכב חיוותה את דעתה בסוגיות שעלו על הפרק עד שתמה השעה. או אז הוחלפה "מאזינים על הקו" בתוכנית שעשועונים. בדיחות וחידות שליוו את הדרך עד ערב.

לילה ראשון, בשטח

הגענו לאזור צ'אמלי יללה, שם העברנו את הלילה הראשון בשטח. בקושי רב יצאנו מכלי הרכב המחוממים אל הקור שבחוץ והתחלנו בהקמת המאהל. אותי לעומת זאת, לא הצליחו כל שקיות החימום והבגדים התרמיים שבעולם לחמם. ואל תחשבו שהתעצלתי. הבודק הביטחוני בשדה התעופה שהיה מאד סקרן לבחון את התרמילים העצומים שלי והיה כנראה בטוח שהגעתי כדי לעבור לטורקיה לצמיתות, יכול להעיד שלקחתי המון.
בחוץ היה פשוט קר, קור שמאד לא פשוט להתמודד אתו. אבל בבוקר, כבר עם אור ראשון, הצצתי החוצה, נזהרת שלא להוציא יותר מדי אברים חשופים מהאוהל שהתחמם קצת במהלך הלילה הקצר – מנשימותיי שלי ושל חברותי לצרה. 14 אוהלים מסביבי, בכולם בנות שעדיין שקועות באותה התלבטות בה הייתי אני. "האם להציץ החוצה ולהסתכן בפרצוף קפוא או לגנוב עוד כמה שניות של חמימות סבירה".
בכל אופן, לאחר שסקרתי את הסביבה הקרובה הרמתי עיניים, רק כדי לחזות בשמיים כחולים מעורבים בצהוב של שמש ראשונה. רקע מדהים לרכס הרי הבולקאר האדיר. לקום בבוקר מול נוף שכזה שווה כל מעלה שמתחת לאפס…