תעזבו את ולרשטיין

"צריך להקיא מתוכנו בוגדים, ואני מתכוון ליוסי שריד ולביילין", קבע פנחס ולרשטיין, ראש מועצת מטה בנימין.
מפיקי תוכניות הרדיו כבר ערוכים לנוהל "ההתבטאות שעוברת את גבול הטעם הטוב" היומית. כבמעין רפלקס של גימלאי המורגל להתפלץ כל צהריים מרעש מקלט הרדיו של שכן בוהמיין, הם מרימים טלפונים לאותם ח"כים פושרים וזוטרים הנישאים על אותה "אמירה מזעזעת, ראויה לגינוי", ובתגובה מציעים להחרים, להשתיק, לנטרל, לפצפץ את הדובר.
הזעזוע היה לספורט לאומי. שכבה של יחצ"נים, מפיקים, תחקירנים, פוליטיקאי-זוטא, עיתונאים, ומומחים אמונה על ההירעשות כל בוקר מחדש, ועדיין לא נראה כאילו באה על סיפוקה, ממש כאותו קברן אשפה אובססיבי, גיבור הספר "תת עולם" של דון דלילו. המצב מתנהל לו כמו בממרתו של אריק שרון, שיש לקרוא כמה פעמים כדי להבינה עד תומה: "שוב נחצו כל הקווים האדומים המותרים".

רבין נגד ולרשטיין

אמירתו של ולרשטיין נשמעת חמורה לשמאל, במיוחד מאז רצח רבין. יום הזיכרון לרבין, על כל מרכיביו, הפך איכשהו ליום לאומני. את זה ניתן לראות אפילו מניתוח מחזור השירים של אותו יום, שמתבססים על שירי מלחמת השחרור, וגם שיר השלום אומר ששלום צריך לשיר (כלומר, לא לעשות).
הרצון לאחד את העם בכל מחיר, השימוש באינספור דגלים, מסדרים, סמלים לאומיים, תמונות ארכיון של לוחמים במדים, נאומים של לוחמים במדים, והכעס על אלה שלא שותפים לעצב הלאומי - כל אלה כלל אינם מוכיחים שאר ליברליזם או פלורליזם.
כשם שמותר היה לומר בימי מלחמת שלום הגליל ששרון הוא רוצח, ואילו היה נרצח אז שרון בידי שמאלן, עדיין חשוב היה להגיד זאת - כך מותר היה גם לתלות את האשמה בפיגועים ביצחק רבין. מותר לקרוא ליוסי שריד ולביילין, ולכל אדם אחר, בוגד. וגם להלביש את רבין במדי אס.אס מותר. זוהי מחאה פוליטית מוכרת בתיאטרון הפוליטי הישראלי: כבר בשנות העשרים של המאה הקודמת השווה איתמר בן אב"י את הממסד הציוני הפוסט-הרצליאני, לממסד הצבאי האנטישמי בצרפת של ימי דרייפוס.

בינינו, זה משעמם

המדינה מתנהגת כמו אדם שבמקום לכבות שריפה בביתו, טרוד בחיפוש אחר מקק סרבני. יש דברים הרבה יותר חשובים לשלל תוכניות האקטואליה לעסוק בהן: צריך לעיין מחדש, באופן מקיף וביקורתי, במנטליות הישראלית, בפרשנים הצבאיים שקוראים, כבימים העליזים של תחילת מלחמת לבנון, להגיב ולהכניס את הטנקים, ולהדק, ולנטרל, ולקצקץ. לעובדה שרובו ככולו של הציבור חש כי הפלסטינים המרוטים, המרומים, המורעבים, הטבוחים, שנותרו עם פחות מחצי השטחים שהיו אמורים לקבל, עשו לו איזה עוול.
צריך לברר איך, על אף לקח לבנון ולקח ששת הימים, רוב הישראלים מרגישים שגאוותם הושפלה כשיצאנו מעזה הכבושה. זו הבעיה, ולא ולרשטיין, המשתמש בזכות הביטוי ואומר דברים שבתחום הלגיטימי. אנשים כמו ולרשטיין עוזרים לתהליך השלום. כמו שאריאל זילבר עזר מאוד לקהילה ההומוסקסואלית, בהוכיחו שהומופוביה היא בגדר סטייה מהתקן.
חוסר ההבנה של אחוז עצום מהישראלים את העמדה הערבית באינתיפאדת אל-אקצה, מסוכנת הרבה יותר מאמירותיו של ולרשטיין, ומאמירות עתידיות של אנשים מהימין הקיצוני, שמחזיקים בכל זכות להגיד אותן ככל אשר יחפצו.


רועי ארד, מחבר הספר "הכושי"