האח הגדול

כותרת הידיעה ב"הארץ" של היום היא "יצחק יעקב כתב ספרים עם ידיעות סודיות". יצחק יעקב מואשם בכך שכתב ספרים. מנדלי מוכר ספרים של המאה העשרים ואחת. ב-1984 של ג'ורג' אורוול, לקראת סיום העלילה, ולאחר כל תפניותיה, הולך הגיבור במסדרונות האינסופיים. הוא הולך והולך, כשהוא יודע שבלי כל אזהרה מוקדמת, יום אחד יירו בו בגבו, שונאיו או אוהביו, ירייה אנונימית, וכך יבוא הסוף. זהו משל קפקאי על החיים בכלל, ועל החיים בצלו של אח גדול בפרט: אנחנו יודעים את הסוף, את מיידיותו, את אלמוניותו ואת שרירותו, אולם איננו יודעים מתי ומידי מי יבוא. והפחד הזה מלחיצת ההדק של האח הגדול הוא הרגש העז ביותר שאנחנו מורשים להרגיש.
ככל הנראה זהו הרגש שמבקשת מערכת הביטחון לנטוע בלבבות אנשים. סופכם ידוע למדי. אינכם יודעים מתי זה יבוא, מידי מי ומה בדיוק יפגע בכם כשאינכם מוכנים, אך דעו: בכל שלב יכול מישהו לדפוק על הדלת ולעצור אתכם בסוד מוחלט בהחלט, בלי שאף אחד יידע. ואולי לא.
המלמ"ב (הממונה על הביטחון במשרד הביטחון) הוא אלוהי הדברים הקטנים. הוא מתיר ואוסר. הוא ההשגחה הפרטית בכל רגע, על כל מעשה. כתבת ספר? התראיינת? ערכת מחקר? שוחחת עם מומחה אמריקני? סחרת בנשק? חשבת לסחור בנשק? חשבת לתת ראיון? אהה. אתה ברשימה. לך במסדרונות הארוכים והמתן בבקשה. הירייה בוא תבוא. או לא.
הבון-טון היום הוא לכעוס על מלמ"ב ועל הפרקליטות המסייעת לו. אבל אל תחשבו לרגע שזהו עניין אישי. מדובר באנשים שמאמינים בכנות רבה בעמדותיהם. מעצרים כאלה (ודומים להם) קורים משום שהנורמות המתירות אותם מפעפעות בחברה, מפעפעות בכולנו. החרדה שמשהו ייצא משליטה. החרדה מחירותו של הזולת. הרצון שיהיה תמיד אח גדול, אח גדולצ'יק, שיגן עלינו מפני מחשבות רעות, מפני סכנות בדרך.
ניתן להחביא במעצר אנשים שרוצים לכתוב ספרים רק בחברה שמספיק אנשים חשובים בתוכה מאמינים שזה בסדר. קציני ביטחון, פרקליטים, פוליטיקאים, שופטים, עיתונאים – כל אלה הם, בין היתר, סוכנים של רעיונות. רעיון העיוועים של מעצרו הסודי של יעקב לא מתרחש אם אין מסה קריטית של אנשים שחושבים שמעצר סודי כזה הוא מהלך הגיוני לחלוטין.
עולם המלמ"ב נלחם כיום על קיומו. אנחנו מקווים שבסופו של דבר יתקיים משטר של מחשבות חופשיות, שבו יהיה המלמ"ב לקצין ביטחון שדה מן השורה. האם יש מישהו המקווה שהמחשבות החופשיות יהפכו לפריט אספנים?


דרור ארד-אילון, עורך דין