הימין האסתטי

לפני זמן מה הופתעתי לגלות בדיוק מתחת לביתי, מרחק קילומטר מכיכר רבין, הפגנה של אנשי גוש קטיף.
כ-200 מאנשי הגוש עשו הפקה מכובדת מאוד: הם הביאו עציצים צהבהבים, נשאו מכלי קרטון מעוטרים ובהם עגבניות שרי וגמבות תוצרת ההתיישבות, והציבו במקום חבורת ילדים מנוזלים. וכל זאת במסגרת מדיניות הנוכחות שלהם, במקום שבחצי העשור האחרון התגלה כחזית: מרכז תל אביב.
אני חסיד גדול של חופש המחאה, ויותר מכך, של גמבות חינם. ולמעשה, בפעם הראשונה מצא חן בעיני כל עניין ההתיישבות ביש"ע.
ניגשתי אל קדרת הפלפלים האדמדמים והרמתי אחד, בוחן אותו בדקדוק לפני שיחוסל. מתוך נימוס אפילו לקחתי עלון צהוב של אנשי הגוש ועשיתי כאילו אני מביט באותיות הקטנות. אבל, שוד ושבר, מתנחלת ערנית הסבירה לי בנזיפה שעוד אסור לאכול. כל התצוגה, היא גרסה, נועדה לשעה מאוחרת יותר. החזרתי בכעס את הגמבה למקומה.

סלע מחלוקת סקסי

כמו תצוגת הגמבות, כך תנועת הימין אינה תנועה פוליטית של ממש. אפשר לראות בה תנועה אסתטית-דרמטית. הימין מציע כמעט רק אופציה אסתטית: הוא מציע יופי, סימטריה, שלמות (שלמות הארץ, שלמות ירושלים). מול המפה המכוערת של השמאל, מול פרצופו השעיר של ערפאת.
בתוכניתו של ז'וז'ו אבוטבול דמעה קשישה ירושלמית בשל העובדה שברק מעוניין להחזיר את שועפאת. וזאת על אף שאותה קשישה רדיופונית הודתה שמעולם לא נכנסה לשועפאת. טיעונה היה גרפי: "מה, אני רוצה לראות גדרות ברזל בירושלים?" היא לא רוצה לראות גדרות. שיחיו הפלסטינים תחת שלטון זר, אבל היא – היא רוצה לראות שלמות ויופי.
ירושלים – סלע המחלוקת בין הישראלים לערבים, מוקד אפשרי לשפיכות דמים איומה – דווקא היא זכתה במקום הראשון בסקר מקומות רומנטיים בישראל. נשמע ביזארי? עובדה. זו עמדת הרוב. זו הסטייה המינית הנפוצה בישראל – מין בהר הבית.

ז'בוטינסקי הצליח, החולה מת

הימין הישראלי אינו מילטריסטי אפילו: רוב הגנרלים לא סומכים את ידיהם על חזיונות היופי של הימין. המיליטריזם בישראל שייך באופן ייחודי לשמאל (ולמרכז – האזור שמביבי ועד לסנה). יתר על כן, כל מי שיקשיב לערוץ 7 יוכל לשמוע טענה מוזרה כשהיא נשמעת מצד ימנים (אף שיש בה הגיון ברור): הם מאשימים שם את ברק על שהוא איש צבא המקיף את עצמו באנשי צבא.
אפשר לקרוא לימין הישראלי "הציונות האסתטית-דרמטית". שורשיו האסתטיים ניכרים כבר מימיה הראשונים של הציונות. הרצל היה מחזאי וסופר. כתיבתו של ז'בוטינסקי הייתה יפה משל כל מדינאי השמאל (למרות שלא עיינתי אף פעם ברצינות בשירי גד יעקובי). ז'בוטינסקי, שעכשיו מלאו 60 למותו, חיפש הדר, ואני סבור שיורשיו מצאו אותו: הגמבה היא רק איור של גמבה, לא גמבה לאכילה. התנחלויות הדמה בימי פינוי סיני הן דוגמה נוספת.
גם "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן" יכול להיקרא כמשפט אסתטי. קיומה של גדה אחת מחייב גדה שנייה. ותושבי עבר הירדן המסכנים? זה כבר פוליטי. זה לשמאל. אנחנו (בימין) עוסקים ברסטורציה של עיוותים סימטריים. מכוחו של חרוז, נוצרת השאיפה לשלוט בצד השני של הירדן. אנחנו כאן בשביל היופי.
הרי ממילא תמיד מתרחשים נסים דרמטיים לעם ישראל: הפוליטיקה של הימין היא פוליטיקה שלוקחת בחשבון נסים, פוליטיקה המצפה לאיזה תרחיש היפוכי, מעשה סופר או מחזאי. בכל אמירה של הימין צריך לחפש את שני התבלינים: אסתטיקה ודרמה. לא מפליאה אם-כן האגדה שרצח רבין תחילתו בהתאהבותו של יגאל עמיר במרגלית הר-שפי יפת העיניים. כלומר, שוב, בשל הסגידה לאסתטיקה.

קטשופ בכרמים

לפני שלוש שנים הייתי בקרית ארבע. ראיינתי את הסופרת המקסימה נעמי פרנקל, שכתבה ספר בשם "ברקאי". לא צריך להיות מישהו שבוכה ב"טיטאניק" כדי להתרגש מהנוף של הקריה. זהו אחד המקומות היפים שראיתי בימי חיי. שקיעה מדהימה ירדה. נראה כאילו מישהו שפך קטשופ על כרמי חברון. ואני, באוטובוס ממוזג הממוגן ע"י סריגי אלומיניום, שב למרכז. "איך אפשר לוותר על דבר כזה יפה", אומרת המתנחלת שלידי במבטא אמריקני עצוב, תוך שהיא מיישרת את הכובע עז הצבע שעל ראשה, "הרי כל כך יפה פה".

רועי (צ'יקי) ארד הוא חבר להקת "פינג-פונג" ומרצה במוסדות שונים. החודש ראה אור ספר הביכורים שלו, "הכושי".