סליחה, לבנון

כמו ספינה המפליגה בבלי דעת במימי העולם, משייטת לה ישראל שלנו. נתקלה הספינה בחוף ואחד המלחים נשר מן הסיפון? נאשים את הים ונמשיך בשיא הקיטור קדימה.
כי היכן היא לבנון בכל הסיפור על לבנון? היכן הלבנונים, שעדיין מתפוצצים ממוקשים פה ושם? האם, במבט לאחור, חיזבאללה הרג בנו כמו כוח טבע עליון שונא-ישראל, עמלקי, או שאולי, מי יודע, הוא ניסה לשחרר את לבנון מכיבוש זר?

לדוד אריק היתה חווה (חוות שבעא)

הנה, אחרי יציאתנו מלבנון, גבול הצפון שקט (לבד מסכסוך הקרקעות שאין מטופש ממנו בחוות שבעא, קודש הקודשים של עם ישראל. אולי יש לתת להם את החלק העליון ולנו את זה שמתחת לאדמה). עמדת ישראל זה שנים, זו שגרסה שאנחנו נמצאים בלבנון כדי להגן על קריית-שמונה - טענה שגובתה על-ידי כלל העיתונאים הצבאיים והעיתונאים לענייני ערבים - היתה שקר וכזב, הונאה ופשע. העיתונאים, מסיבות אינטרסנטיות לחלוטין, כדי להשביע את דעת הקהל, כדי להפוך לדובר צה"ל או מפקד גל"צ - מסרו כל אותה עת דעות מוטות, שגרמו להערכה השגויה של המצב בקרב הציבור.
למעשה, אלה הם אותם כתבים, המתחרים, לבושי שכפ"צ, מי ימליץ בלהט רב יותר על מדיניות בום-טראח. הגיע הזמן לומר זאת: אותם אנשים הם חסרי מקורות אמיתיים וחסרי ידע על המתרחש, מלבד שיירים משולחנם של קצינים אינטרסנטים ופוליטים.
אם אינכם מסכימים איתי, אתם, שכותבים את התגובות שמתפרסמות למטה (בדרך כלל יותר מעניינות מהמאמר שלי, לדעתי), אשמח אם תוכלו לענות לי השאלה הפשוטה הבאה: מדוע, לכל הרוחות, נשארנו ככובשים בדרום לבנון כל כך הרבה זמן? לי יש שתי תשובות.
הראשונה היא קריאה שקרית של המפה, שלדעתי צריכה להביא לפיטורים המוניים בקרב שכבת המעריכים בצה"ל (שבינתיים קיבלו רכב משוכלל יותר, כדי לא לברוח להיי-טק המתרסק). כשברק ביקש עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה תוכנית לפריסה מחדש אחרי יציאה אפשרית מלבנון, הביא לו צה"ל תוכנית שלהפתעתו השאירה כמה מוצבים בתוך לבנון.
התשובה השנייה לשאלה מדוע נשארנו בלבנון היא כי לכבוש זה כיף. פרס, רבין, שמיר, בגין ונתניהו התנהגו כמו אמרכלי עיריית תל-אביב בסרט תעלת בלאומילך: מה, נפסיק עכשיו?

לקינו בשיכרון כוח

אינני היסטוריון, אבל אני חושב שהסיבה האמיתית להיכנס ללבנון היתה פסיכולוגית: מנחם בגין שהחזיר את סיני רצה להראות שהוא, הלובש את דורבנות ז'בוטינסקי, יכול להילחם לפחות כמו מפ"איניק.
אחת הסיבות לליבוי אינתיפאדת אל-אקצה היתה דומה: ברק, שיצא מלבנון, רצה לשקם את יכולת ההרתעה שלו על חשבון הפלסטינים - ההרתעה שהפכה מדרך או טכניקה, למטרה סופית, ליעד עליון, למילה מכשפת.
ישראל מתנהגת כברנש זללן, שתלטן, מעין טיפוס הנופח באוטובוס מלא בלי להתחשב, ואחר כך חש עלבון ואכזבה מרה מהתגובות הלא מנומסות של האנשים סביבו, וממלמל בפני כל מי שפוגש אותו ברחוב: "איך שהם התנהגו, החצופים".
כשם שברק התנצל בפני המזרחים על הקיפוח, האנגלים בפני האירים על ההרעבה, האפיפיור בפני הכנסייה הפרבוסלאבית על כיבוש ביזנטיון בימי מלחמות הצלב, מנהיגי האפרטהייד בפני השחורים על האפליה - כך צריכה ישראל להתנצל בפני הלבנונים ולפצות אותם כספית.
איננו אנשים רעים, אין אדם שלא רוצה שלום ושלווה. אבל טעינו ולקינו בשכרון כוח. אני מבקש כאן, לפחות בשם עצמי: סליחה, לבנון.