מה כבר אכפת לי?

מה כבר איכפת לי? אני משנן לעצמי את המנטרה הזו בתכיפות שאמורה, לדעת הרופאים, להרגיע אותי, רק שנדמה כי בנוסף לכמה מאות חוגגים, קרסה תקרת הפל-קל ההיא גם על כושר השכנוע העצמי שלי. לכל הרוחות, איכפת לי, ואני רוצה להגר מכאן למקום קריר ומוגן שבו היערות לא נשרפים, האוהדים לא שרופים, מכוניות הן מכוניות ולא פתיל-השהייה, ותקרות הן תקרות ולא ריפוד נייר לחשבונות הבנק של מקימיהן.
אני רוצה לראות את מנכ"ל פל-קל סובל כמו קורבנות שיטתו. אני רוצה צ'יפס עם החמאסניקים המטוגנים שלי. אני רוצה, באופן שהניו-יורק טיימס וסי.אן.אן לא יבינו לעולם, שיעזבו אותי בשקט, במנוחה גמורה, ואני מוכן להראות להם, אחד אחד – מבעלי אולם השמחות ועד אחרון מיידי האבנים – את הדלת, על מנת שזה יקרה. הכי גרוע: אני מבין שאני במצב נפשי חרא, שכן איכפת לי ואני מרוגז ושוטם וקוצף, ובפסטיבל השנטיפי היו מורים עלי באצבע.
אני רק סימפטום. יש עוד, אם לצטט ממשנתו של סלים שיידי, עשרות-אלפים כמוני. שכן אנחנו, בעיקרון, בימים רגילים, לא איכפת לנו. אנחנו גרים בבועותינו הצפון תל-אביביות, צפון-שרוניות, צפון-ארצנו – בועותינו המסודרות, מדינות הרווחה הזעירות שייסדנו לעצמנו בעצמנו – ולמעשה מה לנו כי נלין כל עוד לא פלשו אימי המקום הזה לחיינו הפרטיים?
אנחנו משקיפים מקו החוף היציב לכאורה שלנו אל הים הסוער הזה, הנתון במצב גיאות מתמיד לאחרונה, ותוהים מתי יתנפץ גל ענק מספיק על מנת שרסיסים יפגעו גם בנו, במישהו שאנחנו מכירים, או שכל הגל כולו ייחרב על ראשנו שלנו. אנחנו מקפידים לנוע במסלולים זעירים, קצרים, בטיחותיים, בין מקומות עבודותנו המרשימים לבין דירותינו המפנקות. אלו הם קווי-רוחב מרוחקים, מדודים וקרירים, שקיצונים מוסלמים – או יהודים – לא אמורים כלל לשמוע עליהם, שלא לומר להגיע אליהם פיזית. אבל מרחב התנועה הזה הולך וסוגר עלינו. מעבר לאשליה הקלסטרופובית שאנחנו מטפחים בראשינו – הנה, ביטלנו את הטיול המתוכנן כמעט לכל מקום ברחבי ישראל – מעבר לזה אנחנו שומעים את תקתוק הפצצה הולך וגובר. כן, כאן, בשכונות מגורינו המתוחזקות. סטטיסטית, עם כמות הולכת ועולה בטור הנדסי של פגיעות, פיגועים ואסונות, מה הסיכוי שלנו לחמוק לחלוטין לאורך זמן? סטטיסטית, משהו יגיע.
וסטטיסטית, אנחנו רוצים לחיות. מתעקשים ממש. תבינו, זה נורא עקרוני לנו לא למות בעד שום מקום ושום דבר; לא, אנחנו, מעטים ככל שנהיה, עדיין בדעה שהחיים הם, אחרי כל נכסי הנדל"ן והוואן המשפחתי ומכשירי החשמל, החיים הם כל מה שיש לנו. אנחנו לא רוצים לראות אף אחד – ממנכ"ל-פל-קל ועד מנכ"ל הרשות הפלסטינית – שולחים אליהם ידיים.

מדינה נחשלת

כך שכבר חמישה ימים איכפת לי מאוד, ותאמינו לי, זו לא תחושה נעימה. שום הדי יריות לא נשמעו בחמשת הימים האלה בצפון תל-אביב, ושלומם של העצים והמעדניות מצוין. עסקים כרגיל. אז מה כבר איכפת לנו? הנה מה:
איכפת לנו משום שכל סוף השבוע הארוך הזה, על שלל מוראותיו, מאותת לנו איתות חד וברור, שנשמע בדיוק כך: אתם חיים במדינה נחשלת. לא יעזרו לכם כל משכורותיכם, כל מכשירי החשמל וכל בועותיכם המסוגננות – האדמה עליה בחרתם להקים את כל זה בוערת, ואיש לא יכול למנוע זאת, שכן במקומות נחשלים הדברים הם בלתי נמנעים. ומקומות הם נחשלים כאשר שאיפות לאומיות וקולוניאליות מהסוג הימי-ביניימי ביותר קורעים אותם לגזרים, כאשר הנהגה היא שחיתות או אובדן דרך או שילוב מפסיד בין שתיהן. כאשר הפשע – הפלילי, המיני, הכלכלי – משתלם, כאשר אחריות אישית היא ערך השמור לחתולי רחוב, כאשר יצרים וכבוד חשובים מהשורה התחתונה, כאשר אדמה חשובה מאדם, כאשר צלם-אנוש הוא עניין משני השמור לימי בטלה.
ישראל היא, על סמך כל זה, מדינה נחשלת. ואנחנו, אנשים משכילים, מבוססים ומחוברים לעולם, לפחות בעיני עצמנו, חשים את העלבון הצורב, העלבון שאנחנו חיים במדינה נחשלת המונהגת בידי קשיש לא מרוכז, והמתנהלת ביומיום על-ידי מוכרי תקרות נייר.
המהפכה שלנו תהיה מוכרחה להתחיל מכל אחד באופן אישי, שכן איש לא אשם במצב למעט מי שלא נוטלים אחריות אישית - להלן כולנו. האינטליגנציה הישראלית מוכרחה להיות הראשונה לקחת את העניינים לידיים ולזוז קדימה בכל הכוח. רק היא, בעצם, יכולה לדעת איך.


רענן שקד הוא עורך התרבות ב-ynet. דעתו אינה משקפת את דעת המערכת