קופנהגן, באמצע הקאמרי

פסטיבל ישראל הפסיד את מיכה לבינסון בתפקיד המנהל האמנותי שלו. עולם התיאטרון הישראלי הרוויח בחזרה את אחד מהבימאים המעניינים ביותר בשנים האחרונות. בימים אלה מעלה תיאטרון הקאמרי בבימויו של לבינסון את המחזה "קופנהגן" מאת מייקל פריין. מחזה קומפקטי ודחוס שמיועד מראש לקהל מצומצם של 80 איש, או כפי שהגדיר היטב המנהל האמנותי של התיאטרון, עמרי ניצן, "מחזה למיטיבי לכת". לא פשוט ליצור תיאטרון אחר במה שנחשב לב-ליבו של המיינסטרים התיאטרלי, ובכל זאת נראה כי לבינסון הצליח, בעזרת טקסט שזכה לעיבוד מצוין לעברית של אהוד מנור וצוות שחקנים שנראה כאילו נולד לתפקיד, להפתיע.

המחזה: פיזיקאים בדרך לאטום

במרכז המחזה מערכת היחסים המורכבת בין הפיזיקאי הדני נילס בוהר (עודד תאומי), אשתו מרגרטה בוהר (שרה פון שוורצה) והפיזיקאי הגרמני ורנר הייזנברג (אוהד שחר). בוהר נחשב לממציא מכניקת הקוואנטים, מורה הדור והמנהיג הבלתי מוכתר של הפיזיקה הגרעינית. הייזנברג היה תלמידו המחונן, ממציא עיקרון אי-הוודאות ומכניקת המטריצות. הייזנברג היה הפרופסור הצעיר ביותר בגרמניה וחתן פרס נובל לפיזיקה. בוהר והייזנברג היו חברים קרובים מעבר לתחום עבודתם המשותף, ובשנות העשרים חוללו מהפכה בכל הקשור לחקר האטום. עם פרוץ מלחמת העולם השניה השתנתה גם הדינמיקה בין השניים. המחזה עוסק במפגש ביניהם עם תחילת המלחמה בשנת 1941, כשהייזנברג מגיע לבקר את בוהר בקופנהגן. עד היום ניסו היסטוריונים רבים להבין מה גרם לבוהר להגיע לקופנהגן. השאלה נותרה עד כה חסרת מענה. על הבמה משחזרים נילס בוהר, מרגרטה בוהר וורנר הייזנברג את המפגש. הם כבר מתים מזמן, אבל הדילמות שעמדו בפניהם אז מתעוררות מחדש: הייזנברג שהתנגד למשטר הנאצי אך עמד בראש תכנית המחקר האטומי שלו, ובוהר שהיה שותף ל"פרויקט מנהטן" ולפיתוח פצצת האטום שהחריבה את נגאסקי. כל אלה משמשים רק דרך לגעת במקום אפל בנפש האדם ולנסות להבין.

העיבוד: הכי מקרוב

קהל הצופים המצומצם במחזה יושב סביב הבמה – מעגל שמסיים סיבוב של 360 מעלות בחצי שעה. הטקסט מקביל בין חוקי הפיזיקה, חוקי המוסר והפסיכולוגיה המודרנית. התנודות הכמעט בלתי מורגשות של הבמה נותנות את התחושה הבלתי נמנעת של האדם במרחב המתנייע של היקום. לא פעם עוזרת הסיבוביות להבין את הטרמינולוגיה הלקוחה מעולם המושגים הפיזיקלי. על הבמה שלושה כסאות - זו התפאורה היחידה שמקשטת את המינימליזם התיאטרלי הזה. הקירבה לבמה הופכת את הצופים לחשופים לא פחות מהשחקנים שעליה.
זהו מחזה שצריכים לבוא אליו ערוכים היטב. לא מדובר במחזה בידורי, אלא בטקסט שנורה לכיוון הצופים ומכריח לחשוב, לנתח ולהקשיב לכל אורכו. שורה אבודה אחת וקצה חוט המחשבה נשמט. לא פעם תפסה אותי ההכרה שמדובר בשחקנים ולא בפיזיקאים. תאומי, שחר ופון שוורצה מתווכחים ביניהם על דקויות בהוכחות פיזיקליות עד שנדמה כאילו הם עצמם שקדו על פתרונן.
"קופנהגן" נקיה ממנייריזם, היא אינה תיאטרון אלא השתקפות של החיים וגדולתה היא בסיפוק יצר המציצנות שלנו. הצופה כל-כך קרוב עד שקל להרגיש כאילו הפכת חלק מהעלילה. לו היה "קופנהגן" עולה באולם התיאטרון הרגיל של הקאמרי, סביר שהיה מאבד מכוחו. קשה יהיה למכור את "קופנהגן" לקהל, סביר להניח שחיי המדף של ההצגה קצרים, ועם זאת, מדובר בפנינה נדירה ומשובחת.