צ'אנס אחרון לערפאת

ממשלת ישראל נקרעת בין הרצון המובן והלגיטימי לנקום על הפיגוע המזוויע בדולפינריום, לבין האפשרות לממש את הטקטיקה שהובילו ראש הממשלה ושר החוץ בשבועות האחרונים, המתבססת על הסכמה בינלאומית. הדיווח על חילוקי דעות בין שרון לפרס חשוב פחות מהתוצאה הסופית, המעידה על כך שהיעדים ארוכי הטווח ניצחו שוב את הדחף הרגעי. ספק אם ראש ממשלה אחר פרט לאריאל שרון היה יכול להרשות לעצמו לצאת מהישיבה עם החלטה מעין זו.
החשיבה מאחורי ההכרזה הישראלית על הפסקת אש, ומאחורי המהלכים הבינלאומיים שגילגל פרס לאחרונה, היתה שמה שערפאת חושש ממנו באמת הוא הכרזה עליו כעל כטרוריסט, יוזמה המתגלגלת כבר בבית הנבחרים האמריקני. הכרזה כזו איננה משהו תעמולתי; יש לה משמעות כבדה, הן ביכולתו של ערפאת לשוטט בעולם ולהתקבל בכבוד, ועוד יותר מזה, שכן העולם הוא בעצם זה שמממן את הרשות הפלסטינית. למדינה טרוריסטית אסור להעביר כסף, ולהוראה אמריקנית שכזו תהיה משמעות כבדה בעיני מדינות אירופיות, שגם הן עוזרות כספית לרשות. כדי להשיג לחץ בינלאומי שכזה נזקקה ישראל להוכחה שידיה שלה נקיות; התגובות לפיגוע בדולפינריום, שלא קראו לשום איפוק מצד ישראל, מוכיחות שהיא אכן הצליחה.
מעכשיו ברור לערפאת שישראל יכולה להתחיל במהלכים שיביאו לערעור מעמדו ואולי אף לנפילתו הסופית. אפשר לא לתת לו לצאת מהשטחים ואף למנוע ממנו לחזור אליהם לאחר שימריא; אפשר להפעיל לחץ כלכלי בינלאומי, שעשוי להתחיל סופית את תהליך קריסתה של הרשות. זו הסיבה שערפאת נזעק אל המיקרופונים, והשמיע קולות ראשונים – ולא מספיקים מבחינת ישראל – של תמיכה בהפסקת אש. מבחנו יהיה בביצוע כבר בימים הקרובים; אם לא יספק את ישראל, ידיה יהיו לא רק חופשיות לפעול צבאית – הן חופשיות כבר עכשיו – אלא ייתכן שהוא יגזור על עצמו מוות פוליטי סופי.
מבחינת ישראל מדובר לא רק בהחלטה מרחיקת לכת, אלא גם במהלך קר רוח, שהפצצות וכניסת טנקים לשטחי איי לא יועילו לו בדבר. להיפך: ילדים הרוגים בצד השני עלולים להשכיח מהעולם את גוויות ילדי הדולפינריום. לכן לא צפויות הפצצות וטנקים בשכם, למרות שהמחזות האיומים מהטיילת בת"א מרתיחים את הדם הישראלי, המבקש נקמה ותגמול.