חפשו אותי בדיסקוטק הטורקי

13:40, הנחיתה באנטליה והפגישה עם מרטין המדריך

מרטין עלה לארץ מאנגליה בגיל 18, התגייס, נלחם, יצא בחיים וכבר חמש שנים הוא מדריך בטורקיה. יש לו חיים בישראל, חיים בטורקיה וחיים באנגליה (זה חיים???). מרטין מסביר לנו שנחתנו בשדה תעופה החדש של אנטליה, שבנתה אותו חברה, שהתחילה בבניית שדה התעופה החדש בנתב"ג ובינתיים פשטה רגל. סיפור לא חשוב אבל משום מה מוכר.

מזג האוויר בעונה הזאת (חודש יוני) דומה לאקלים בארץ, אולי טיפה חם יותר, משמע - לא כדאי לבוא עם איזו מיזעית או מעיל, פשוט להישאר עם אותו טריקו (שממילא נוסעים איתו תמיד לטורקיה).

אנחנו בדרך לארוחת צהרים, באוטובוס ממוזג ומרווח, שזה רעיון לא רע אחרי הסנדוויץ' הצנום במטוס. משמאל הרי הטאורוס, רכס מפורסם שנושק לרצועת החוף ומימין, איפה שהוא - הים. העניינים קצת הפוכים בטורקיה, הים לא במערב והשקיעה לא בדיוק כמו ביפו, אבל עושה רושם, שהנהג מכיר את הדרך (טוב הוא גר שם).

אנחנו מגיעים למסעדה קטנה על גדות נחל. מקום כמעט מושלם. דייגים עומדים בנחת ומנסים להעלות שלל בחכתם (לפי כמות הדגים שתפשו עולה חשד שהם חלק מהתפאורה), מי שחפצה נפשו יכול להתפשט ולטבול בנחל. אני כמובן לא מתפשט לפני זרים ביום הראשון ומתרכז בנושא האוכל.

מרטין מסביר מה בתפריט ואיך מבטאים את זה (גדול עלי). המנות העיקריות כוללות שיפודי עוף או דג פורל על האש. לפתיחה מגישים סלטים: שעועית ירוקה מבושלת, סלט ירקות, חצילים מטוגנים ויוגורט חמוץ בטעם גבינה לבנה, שדי קרובים לטעם המוכר מהבית (כן אני מזרחי). לקינוח - הדובדבנים המפורסמים של טורקיה ואבטיח פרוס, ולסיום קפה שרצוי להימנע ממנו. אין לי מושג מאין צץ המושג "קפה טורקי" עם טעם כזה של קפה. שתו רק תה.

אחרי ארוחת הצהרים נסענו אל האמפיתאטרון באזור ששמו "אספנדוס", האמפי הידוע כשמור ביותר. הופעה לא היתה שם, אבל ההסברים שקיבלנו מעלמה מקומית דוברת אנגלית, על ההיסטוריה של המקום, כולל סיפור נישואין מיתולוגי שהתרחש במקום, ריתקו את דויד, חבר בקבוצה שלנו, שניסה ללא לאות לבדוק את אמיתות הסיפור, באמצעות עליות וירידות במדרגות התיאטרון, ולחישות של "אני אוהב אותך".

שעה 20:00, ארוחת ערב בחוות הפורלים

החווה, בריכות לגידול פורלים ומסעדה בבעלות איש בשם חוסני, גובלת בנהר הקופרולו. מערכת גשרונים מעל ערוצי הנהר מובילה לבקתות עץ, שם אנחנו לנים בלילה הראשון. כדי להשלים את התמונה, אווזים טובלים בנהר ומחכים לארוחת הערב בדיוק כמונו.

הבקתות לא גדולות, עם שתי מיטות מופרדות, רומנטיקנים יאלצו לקרב אותן אחת לשניה. הקיר עשוי חימר ובחדר יש אח לימי החורף הקרים, וגם תנור חשמלי ומאוורר (בטופס המשוב הצעתי להתקין מזגן במקום כל אלה). במקלחת יש מים חמים, מגבות, סבונים וברזים (בינתיים).

מתקלח ויוצא לארוחת ערב. עד שכולם מתכנסים המארחים מציעים לי קפה (כבר אמרתי – אני שותה רק תה). בתפריט שלל סלטים בדומה לארוחת הצהרים ובנוסף, מרק טרטר עם שום ואולי קצת נענע. אפשר להסתפק בסלטים, אבל אז אני נזכר בבריכות הפורלים. ואכן אז מגיעות המנות העיקריות: שיפודי עוף, או דג פורל מעושן עטוף בעלי גפן ומרוח במעט שמן זית. אני כמובן מזמין שתי מנות של דג. בעניין השתיה, יש הכול, אפילו redbull vodka.

אכלנו, דיברנו, אכלנו, היה קצת שקט, זרקנו קצת לחם לאווזים ואז הגיע הקינוח: אבטיח ו…דובדבנים. לסיום הגישו קפה. אני שתיתי תה.

השכמה ב-7:00, יוצאים לטיול ג'יפים בהרי הטאורוס

שורה של ג'יפים עומדת בסמוך לנהר. מקבלים הסבר קצר אודות המסלול וכללי הבטיחות, ויוצאים לדרך. כל זה אחרי ארוחת בוקר שכללה ביצים, גבינות, זיתים שחורים (מומלצים ביותר), לחם, חמאה, דבש, מיץ תפוזים וקפה. אני שתיתי תה.

המסלול עובר ברכס הרי הטאורוס, בדרכים עתיקות בין כפרים די נידחים. הדרך משובשת וקופצנית. כעבור שעה קלה עוצרים ליד אגן מים ויוצאים לשחות במים הקרים-קפואים. השילוב בין החום המעיק והמים הקרים נפלא. סיגריה וחוזרים לרכבים. תוך כדי התפעלות מהנוף והטלטולים הקשים של הג'יפ, מצליחים לנהל שיחות קלילות על בעלים, נשים, בגידות וערוצי הכבלים. המסקנה: אף אחד לא בוגד.

ארוחת צהרים, שחיה ו…דובדבנים

אנחנו מגיעים לנקודת העצירה הבאה. שחיה וארוחת צהרים (לאו דווקא בסדר הזה), מכל טוב שהוכן מראש בסלים, וכמובן אבטיחים ודובדבנים. המקום מדליק, מעין אגן גדול של הצטברות מים צלולים, קרירים ולא ממש עמוקים. רוחצים, מצטלמים, רוחצים, מחליקים, צועקים ועכשיו באמת רעבים. בתפריט: ירקות, לחם ועוף. כולם שוכחים שעד לפני יום עוד ספרו קלוריות. מקנחים בדובדבנים ואבטיח שקוררו במי הנהר. נשמע קצת ציורי, לא?

מנוחה קלה, סיגריה ושוב לג'יפ המיטלטל במעלה הרי הטאורוס, לאורך נהר הקופרולו. אנחנו בדרך לכפר נידח, הדרך די משובשת (בלשון המעטה), הג'יפ עובר אותה בלי בעיה, רק שאני כנראה אצטרך לבצע בדיקת פוריות בתום המסע.

בכניסה לכפר עומדים ילדים, כאילו שחיכו לנו או שמה הם תמיד עומדים בחוץ. בביישנות ביקשו דולר ואם פניהם הושבו ריקם, בקשו בון בון (סוכריה). ידידי היקרים - אם אתם לא רוצים לתת דולר זבשכ"ם, אבל אנא, אל תתנו לילדים החמודים סוכריות, אין מי שיטפל בשיניים שלהם.

הבקתות של בני המקום בנויות עץ עם בולמי זעזועים מאולתרים בגלל סכנת רעידות האדמה. באופן תמוה הדיירים ישנים מעל הרפת. מילא הרעש, אבל הריח. האזור כולו שופע מים ויש אפילו שהעיזו ללגום מהנביעות, שפורצות לתוך באר. הפסקת דובדבנים, סיגריה וממשיכים.

העצירה הבאה תהיה בין שרידי כפר רומי עתיק בשם סלגה וביקור בבית אותנטי, שיארח את העירונים מגבעתיים לתה ומאפה. לפחות לא קפה.

נכנסו לחדר שבנוי על עמודי עץ, כל הבית חדר אחד. הבעל ישב וחייך, האישה טרחה להגיש תה לאורחים פעורי הפה, התה מוכר והמאפה מעניין; פיתה עירקית בעלת שתי שכבות, ממולאת בגבינה עם נענע קצוצה ועוד תבלין, שלא הצלחתי להבין את שמו גם אחרי שלוש פעמים, לכן נניח שהוא סודי. סיגריה וממשיכים.

20:30, חוזרים לחוסני לקבלת שבת

קבלת השבת הסתכמה ב"לחיים". התפריט היה דומה לאתמול, אני כמובן הזמנתי דג. לקינוח חילקו עוגות מתוקות של טורקיה. אחרי הארוחה עברנו לרחבה, שם סידרו לנו ספסלים ומדורה כל כך גבוהה, שהיה צריך להפחית את עוצמתה במים, וכמובן - נרגילות.

לפתע פצחה בנגינה אותנטית תזמורת טורקית ושני רקדנים החלו לרקוד ולמשוך אליהם צופים מהקהל. זה היה נחמד עד שהגיעו אלי. אחרי כמה שאיפות בנרגילה וקצת ערק טורקי נכנסה לרחבה רקדנית בטן, שניסתה להפוך כל זכר בסביבה לרקדנית בעצמו. בירור קצר העלה שהיא בכלל מאזרביג'אן.

הלכנו לישון עייפים אך מחייכים. מחר יש רפטינג.