תעלומת היין הישראלי

משמועות הנלחשות פה ושם, אני למד שבחשאיות רבה ותוך איפול מלא, המתבקשים בנסיבות הסודיות שיפורטו מיד, מפתחים אצלנו ביקבים שונים זנים חדשים שיינותיהם עשויים להפציע כבר בקרוב. אולי אפילו באופק הבא של בציר 2000.
נסיונות לברר אצל הנוגעים בדבר או המקורבים, גורמים להם להתעטף בשתיקות משונות, או מעלים על פניהם חיוכים דביליים מהסוג השמור למשתתפי "מי רוצה להיות מיליונר", לאחר שהצליחו לפצח את השאלה כמה ימים נמשכה מלחמת ששת הימים.

המרגל מקומה שש

מעטה החשאיות הוא כה יעיל, שרגע לפני שאני מחייג לוויקטור אוסטרובסקי, כדי לבדוק אם הוא יודע משהו על המזימות הנרקמות במרתפי היין של ישראל, החלטתי, מתוך יאוש, לצלצל לשלמה. שלמה הוא שלמה כהן, איש שמבין בזנים ובתתי-זנים ובאמ-אמא שלהם. שלמה כהן הוא המנהל של מכון היין וגם עושה יין.
"אתה מתכוון לטמפרניו ולסנג'ובזה", שואל אותי, ותצילנה אזני.
"או שאתה מתכוון לברברה?" (מבטאים כמו חדרה), ותדבק לשוני לחיכי.
לרגע הרגשתי כמו אותו צוער של המוסד שנשלח במשימתו הראשונה ליצור קשר עם אחד, אופנהיים, נגיד, קוראים לו. מה שלא אמרו לו, זה באיזה קומה גר האופנהיים הזה. והנה מסתבר שיש בבניין פעמיים אופנהיים. לפתע מופיעה בחדר המדרגות זקנה נושאת סלים, כנראה דיירת בבניין, שמתעניינת אם אפשר לעזור לו. הגיבור שלנו זוקף את צווארון מעיל הגשם האפור שלו, מסיט את משקפי השמש הכהים אל קצה החוטם, ולאחר שהוא מוודא שאין אף אחד בסביבה ששומע, הוא לוחש לה – אופנהיים!
"ולאיזה מהם אתה מתכוון?", זועמת הגברת, "לזה מהקומת קרקע עם המכון ליווי, או לאופנהיים המרגל מקומה שש?"

רחוב צדדי ברחובות

המכון הישראלי ליין מסתתר אמנם באחד הרחובות הצדדיים של רחובות, אבל הנה אנחנו כאן, באופן גלוי ולאור היום, כדי לטעום כמה מהיינות האלה מן הזנים החדשים שהפיקו ביקב הקטן שלהם.
כבר שנים שנערכים במכון היין ניסויים בגידולם של זני גפנים ובהתאמתם לאזורי גידול שונים בארץ. מגדלים אותם בדרך-כלל בחלקות כרם נסיוניות ברחבי הארץ, ולאחר כארבע שנים, כשהגפנים בשלות לתנובת ענבים ליין, מתחילים בנסיונות להפקת יין מהם. בסופו של תהליך יוחלט איזה זנים ראויים, והיכן ייטב לגדלם.
לפעמים נוצרים גם זנים חדשים, שהם תוצאת חיבור בין זנים שונים, כמו למשל ה"ארגמן", שהוא הכלאה בין "סוזאו" הפורטוגזי, עם הקאריניאן, זן עמיד ביותר אצלנו, אך עם תכונות יין קלושות. ל"ארגמן" תכונות צבע מעולות, והוא עולה לאחרונה מדרגת איכות בהכלאתו עם קברנה סוביניון. גם ניסויי היין המופק ממנו עולים יפה.
עכשיו צריך רק שם לזן הישראלי החדש הזה. יש למישהו רעיון?

כעבור 15 שנה

היום אנחנו מקבלים כמובן מאליו יינות ישראלים ממבחר זנים כמו: מרלו, קברנה סובניון, שארדונה וסוביניון בלאן. וגם מוסקט לסוגיו – אלכסנדרוני, קנלי, ובקרוב פרונטיניאן, שהוא מוסקט צרפתי עדין, המראה סימני הצלחה בגידוליו, וגם גוורצטרמינר ויוהנסבורג ריזלינג, וכמובן אמרלד ריזלינג, הלבן הנלגם בישראל.
אבל פעם, בעבר הלא-כל-כך רחוק, לפני כ-15 שנה בלבד, היו לנו ארבעה זנים עיקריים: קאריניאן וגרנאש האדומים ופרנץ' קולומבר וסמיון הלבנים, שפירנסו אז את תעשיית היין הצולעת שלנו.
עכשיו, כששלמה כהן מציע לנו מהיינות שהם עושים בכמות קטנה במכון היין (ושאפשר לקנות), ליבנו גס בזנים המוכרים לעייפה. למרות שהיה שם קברנה אחד עם 14 אחוזי אלכוהול, שהיה פשוט נהדר. מה שמעניין אותנו באמת הם הסנג'ובזה הזה, הטמפרניו והסירה.
שלושתם מבציר 98', הם שהו כל אחד פחות משנה בחביות עץ, ונראה שאכן גוירו כהלכה.
אם לנוכח הסנג'ובזה של איטליה, מתוצרת ישראל, והטמפרניו – הריוחה הראשון לציון, חייכנו בהנאה, כי אין ספק שאפשר להצליח עם הזנים האלה אצלנו, הרי אחרי הטעימה של הסירה, העינב של קוט-די-רון, היו מחיאות כפיים. יופי של יין.
תנו לסירה הזה בקבוק מהודר, תווית מעוצבת ומחיר הגיוני, והוא עף מכל מדף.
היידה שלמה, היידה שרה!