עורך הדין והביזנסמן

כשעלה ג'ורג' וו. בוש לשלטון, היו לא מעטים אצלנו שראו בחיוב את קיצו של סגנון התיווך הקלינטוני: המעורבות הרגשית הרבה של הנשיא הקודם, הירידה שלו לפרטים שבצידה התחייבות יתר. כל אלה – אמרו מי שאמרו – לא תרמו בסופו של דבר למשא ומתן. אמריקה של בוש נדמתה פתאום לבת הברית האידיאלית, בוודאי בעידן של עימות: קרת מזג, לא ממש מעורבת, מפנה את מבטה פנימה ולכן מוכנה לסייע, אבל לא לכפות.
כל מי שבנה על מודל כזה, והיו לא מעטים כאלה בסביבתו של אריאל שרון, לומד בימים האחרונים משהו על הסגנון של בוש. הנשיא הנוכחי רואה את עצמו במונחים של ניהול עסקים (הוא הנשיא האמריקני הראשון שיש לו מאסטר במינהל עסקים; קלינטון, כמו לא מעטים מקודמיו, היה עורך דין). הוא לא מערב בהם רגש, אבל רוצה לראות תוצאות. הוא לא שופט דברים במונחים של ידידות, אלא בשורה התחתונה. וכשמישהו עומד בדרך לשורה התחתונה הזו, מידת הצדק שהוא נושא איתו אינה מטרידה את בוש. הוא יזיז אותו עד שיגיע לאן שהוא רוצה.
זה לא היה צריך להפתיע את ישראל לחלוטין: זו היתה דרכו של בוש האב, באמצעות עושה דברו ג'יימס בייקר, בימים שקדמו לוועידת מדריד. אבל אצלנו מודדים הכל במונחים של אהבת או שנאת ישראל, וגם המניעים של בייקר יוחסו בעיקר לטינתו האישית ליצחק שמיר. השבוע בא בוש הבן ומזכיר לנו שאצלו, כמו אצל אבא, טינה או חיבה לא ממש משנה: הוא בהחלט מוצא בשרון בן שיח, בהחלט חושב שישראל צודקת (בוודאי הרבה יותר מהפלסטינים) ועדיין הוא חותר באותה נחישות אל התוצאה שהוא מצפה לראות.
זהו ההסבר האמיתי לסצינה המשונה שבה חזרו בוש ושרון, מבלי להביט זה בזה, על אותן מנטרות ביחס ליישום מתארי טנט ומיצ'ל: בוש מסכים עם שרון שהפלסטינים לא עומדים בהתחייבויותיהם, אבל לא מתכוון להתדיין משפטית על מסמכים, אלא להמשיך הלאה, כמו שעושה מי שמתכוון לגמור ביזנס. קלינטון, הבקי והמעורב והמושקע רגשית, בחר לו לבסוף צד אחד, ואחרי כשלון ועידת קמפ דיויד צידד לגמרי באהוד ברק והטיל את האשמה על ערפאת. בוש לא יורד לפרטים, כי הם לא מעניינים אותו, וכמוהם גם לא הרגשות: מי שלא ייתן לו תוצאה, יזכה לזעמו.