מכבי נתניה: חלול בקופסה

כל מי שביקר באיצטדיון הקופסה בעונה האחרונה, לא היה יכול שלא להיתקל בדיסק קאלט של אלברט דוסתן, אוהד, בכיין וזמיר מקומי, שבקיץ שעבר נפשו התחבטה בייסורי איוב אודות פרשת הקלפים. ההשעיה של עקיבא מגרשווילי, משה גלאם, יוסי מדר ורונן בדש היוותה רק ספתח להצהרת כוונות יומרנית, שפמפמה למוח טריפים הזויים של אופטימיות. מכבי נתניה שחזרה משנות ואקום בליגה הלאומית, פתאום נראתה כטרנד הגדול הבא של אזור השרון, יחד עם ההייטקיות המצועצעת של הרצליה פיתוח, סניף איקאה במחלף פולג והחייזרים בגודל אבוקדו שגדלים במושב קדימה.

סטיקרים בצומת הסירה

מדי פעם נראו במתחם צומת הסירה סטיקרים כמו "מכבי נתניה אימפריה" ו"יהלומים לנצח". ימי שישי בצהריים הפכו לחווייה רגשית ותרבותית עם אלמנט חזק של נוסטלגיה. הצבא הצהוב הסתער על שבילי קליפות הגרעינים של הקופסה, והאזין באדישות לתסכיתים ביזארים שהושמעו במיקרופונים לפני פתיחת משחק. כל מיני פרסומות מביכות לסטייקיות בתוספת שירי ילדות עם ציטטות שפותחות צ'אקרות כמו "הלביא שאג וגריאני לא דאב".

מנהרת הזמן

לרגעים היה נראה כאילו הקופסה מחזירה אותך במכונת זמן לאייטיז. עוד שניה היית פוגש בבנות עם טמפוני או.בה וגברים עם תסרוקת של אלי אוחנה. העשור הזה רודף אותך ואורב לך בצד האחורי של המציאות הצרכנית. לפעמים כשאתה מדליק טלוויזיה אתה עדיין רואה את קפטן סטובינג מספינת האהבה ולאחרונה אף את בי.איי בארוקוס, בריון שלא עומד במבחן הזמן ונראה סתם כמו פוקימון עם תספורת של דיוויד בקהאם. אגב, השדיים של סמנטה פוקס מגיעים בקרוב להופעות.

לינק רוטט להיסטוריה

לכל פרץ הנוסטלגיה התלוותה תחושת התחדשות עם לינק חזק ורוטט להיסטוריה תוך כדי ציפייה נואשת לעתיד בו ישראל זביטי, שלומי דהאן, לירון וילנר ושות' ילהטטו באיצטדיון חדש סמוך לחוף הים וקובי בלדב יגיע באוגוסט להגרלה של אופ"א כדי לראות לאן נוסעים: למאלטה, מולדובה או אוזבקיסטאן. למעשה, היתה זו התעלמות מהמציאות ושקיעה בבועה שהלכה והתנפצה ככל שהלחות המזרח תיכונית קיבלה תאוצה, ועונת המלפפונים התיישבה בתודעה. הקיץ הגיע, המסך ירד, ושום מלפפון רציני לא חצה בינתיים את האופק של וינגייט.

איפה המומנטום?

כעת, תחושת המומנטום הולכת ומתפוגגת. איציק זוהר לא יהפוך לצעיר יותר, חד יותר או הגנתי יותר. ויורל טנסה הבריז לרומניה וניתק את הפלאפון. שאול סמדג'ה, שהצהיר כי גם פיטר שמייכל לא היה מצליח בקופסה, עשוי להישאר אחרי שקברו אותו חי. קלימי סבן הולך להתייבש על הספסל של דרור קשטן ולהצטער על זה, ואפילו דובר על כך, בלשון ספקולטיבית כמובן, שאורי ז'אן קלוד ואן אוזן עשוי לעבור להפועל פתח תקווה. אפילו לירון וילנר, "היהלום ההולך ומתלטש", כבר עושה קולות של אחד שלא מרוצה מהחוזה.

פרימדונות, אשליות וגוטקס פרימפונג

מה קורה פה לעזאזל? התנועה היתה צריכה להיות בכיוון הפוך, אבל כל מה שהנתנייתים מקבלים זה את אדם ואזר, שמישהו, כנראה במכבי תל אביב, מנסה למכור לנו שמדובר בשוער שיסיר את קללת שמייכל מהקופסה. תומאס סקולובסקי, איזה פולני, חתם בקבוצה והשמועות מדברות על כך שמדובר בפרימדונה זועקת מטכניקה ומליקויים הגנתיים. בשלב מסוים אפילו דובר על החתמתו של איש בשם, תחזיקו חזק, גוטקס פרימפונג.
אז מלמיליאן הולך לתקשורת ובוכה על התקציב. אשר אלון הולך אחריו וזועק: "זה מה יש". בינתיים, המומנטום הלך!

סטיה או תופעה?

אולי דווקא עזיבתו של סבן מסמלת את שקיעת המומנטום. לקראת סוף האייטיז ותחילת הניינטיז, כל כשרון נתנייתי ברח מהספינה הטובעת של השרון. שלום ואבי תקווה, רוני לוי, אסי דומב, אבישי ז'אנו, שי הולצמן, אילן בוארון ועוד. החלום של לראות קבוצה דורסנית של שחקני בית התנפץ למציאות אפורה ועגמומית. סבן יכול להיות תחילתה של מגמה מסוכנת, מגמה שמשחזרת את הצד האפל של האייטיז, הצד המודחק ששוכב כמו גידול ממאיר בתודעה. בינתיים, הוא סנונית בלי בשורה של אביב, הוא סטיה, אבל כל מי שלמד קצת סוציולוגיה בתיכון, יודע שאם אתה סוטה ואתה לא לבד זה כבר תופעה.