ציפור הדרור

אחד הסיוטים של כל תייר הוא לגלות שהרכב ששכר בעייתי ומקולקל, ושכעת הוא הולך להפסיד זמן טיול יקר עד החלפתו/תיקונו. וזה הסיוט המוטורי הגדול שנפל בחלקי, אם כי היום במבט לאחור הוא מבדח.
זה קרה די מזמן, כמעט עשר שנים, כאשר גילינו את הממלכה התורכית, כמה שעות לפני כל עם ישראל, והחלטנו לחרוש אותה לאורכה וגם קצת לרוחבה במקום לבלות בקזינו באנטליה. הכל החל כאשר תמורת סכום סמלי, תוספת לא גדולה למחיר הכרטיס, הציעו לי בסוכנות הנסיעות לקבל רכב שכור בתורכיה. "פיאט 124" היה כתוב בחוזה ואני הסברתי לזוגתי המודאגת שזו אמנם מכונית עתיקה אבל בסך הכל לא רעה. פיאט 124, אחרי הכל, הייתה המכונית הראשונה בה נהגתי, לאבי הייתה כזו, איטלקית אמנם, אבל חייבים לציין שבגרסת ה-1.4 ליטר החזקה והיפה יותר. בדמיון המפותח שלי כבר התחלתי להרהר בהנעה האחורית שלה.

חשדות ראשונים

יכולתי לחשוד שמשהו לא ממש כשורה כבר במפגש עם הפקיד של יורופקאר באנטליה. הוא שמח לבשר שהמכונית חדשה לגמרי, עשתה רק 500 ק"מ, ומייד אחרי כן ביקש ממני לא לשכוח להכניס אותה להחלפת שמנים וטיפול ב-1,500 ק"מ. הם יעשו זאת בעשר דקות בכל מוסך של טופז' ולא יחייבו אותך...
טופז' הם מפעלי פיאט בתורכיה ובימים ההם עוד ייצרו את הסרצ'ה, הלוא היא ה-124 בגרסה "משופרת תורכית" עם מנוע 1300 סמ"ק וחזית חדשה בעלת פנסים רבועים. מה לעשות והמכונית שחיכתה לי בחניה כלל לא נראתה חדשה, הצביעה נראתה כאילו בוצעה ביום רע אצל אחד הפחחים שסביב רחוב המסגר והגומי נראה עבש ושרוף עם גימור לא אחיד. אבל הרבה יותר מדאיגה הייתה המשיכה שמאלה שגילתה המכונית, כבר ביציאה מאנטליה על כביש החוף לכיוון מרמריס. בתחנת-הדלק התעקשו שזה תקר ואולם מאוחר יותר הסתבר שאנשי החברה בסך הכל שכחו למלא אוויר באחד הצמיגים. כעת עברה המשיכה ימינה. באותה הזדמנות החלטתי גם למלא דלק, כי המכונית נמסרה עם רבע מיכל מלא. המכסה היה כנראה חד פעמי ונשבר, וניחוח קל של דלק ליווה אותנו בהמשך. מה שגרם לנו לתור בעיירה הבאה אחרי מוסך של טופז' רק כדי לגלות שהם בהפסקת הצהרים.
סקרנות טבעית (כתב רכב או לא?) גרמה לי לשגות קשות ולפתוח את מכסה המנוע כדי להציץ ביחידת הכוח הארכאית. כל זאת רק כדי לגלות שהוא אינו מוכן להיסגר (אלא אם אטיל עליו את מלוא כובד משקלי, מה שבלית ברירה עשיתי). בהמשך התפרק המגע החשמלי של תאורת לוח המחוונים והדלתות החלו הדרגתית לסרב להינעל. למרמריס הגענו בלילה ללא לוח מחוונים וכעת גם ללא אפשרות לנעול את הרכב. וזה, אם לא הבנתם, היה רק היום הראשון.

סיבוב שני

למחרת התייצבנו כמובן במשרדי יורופקאר ולאחר שיחה מעט אסרטיבית, הם הסכימו שרכב חדש יגיע תוך כמה שעות ולא ימים. הסרצ'ה החדשה הייתה אכן מעט יותר טובה למעט נטייה שלא לסחוב בירידות דווקא. הבעיה הייתה בלמים שנתפסו מדי פעם והכריחו אותי למשוך אחת לזמן מה את הדוושה החוצה. הפעם החזיקו מנגנוני הנעילה של המכונית שבוע ימים עד שהגענו לאיסטנבול. שם הם כבר הפסיקו לתפקד. גם הידיים שלנו כבר לא היו במצב מי יודע מה, כיוון שסגירת דלתות בסרצ'ה מצריכה הרבה יותר מ"כוח סביר".
מעבר לכך נאלץ הגב המסכן שלנו להתמודד עם המושבים הפשוטים ביותר בתעשיית הרכב. כיוון לזווית המסעד לא היה וגם הריפוד למסגרת הברזל הגסה פוזר במידה קמצנית. זוגתי טוענת שמשם החלו בעיות הגב שלה.
אבל לא רק אנחנו, נראה שגם הסוסים של מנוע הסרצ'ה לא התלהבו מהמכונית וברחו. אין לי שום הסבר אחר למחסור הכל כך גדול בכח של המנוע המחוספס והלא נעים הזה. 65 כ"ס היה כתוב בפרוספקט כשאליו לוותה הבטחה למהירות מרבית של 150 קמ"ש. אפילו נתון האצה למאה של 19 ש' נראה לי מעט אופטימי. הטמפרמנט האיטלקי הוחלף ב"יבש יבש" (לאט לאט) התורכי. ולחשוב שהפירוש של סרצ'ה בתורכית הוא ציפור דרור...
מאז הלכה הסרצ'ה לעולמה. טופז' כבר לא מייצרים את המכונית הנוראה הזו וטוב שכך, היא וודאי לא הוסיפה כבוד ל-124 האיטלקית. אבל כנראה שדעתי לא מקובלת על התורכים. בפגישה עם יחצ"נית המפעל לפני מספר חודשים היא ספרה לי שלסרצ'ה, התורכית הראשונה של פיאט, יש כיום מעמד של מכונית "פולחן". אספנים קונים כאלה ומשפרים אותן, צעירים צובעים אותם בגוונים ייחודים. היא עצמה זוממת לרכוש כזו, להוריד לה את הגג ולהפוך אותה לקבריו...