מדינה זה עסק

עם התמשכות המציאות המקברית של הרג וחבלה, המשתוללת קילומטרים ספורים ממסעדות הסושי המעוצבות בגוש דן; עם כל יום נוסף של ירי ונפץ בפאתי בירת ישראל, הולך ומתברר ההכרח בחקירת מעשיהם ושיקול דעתם של אלה שהניחו את היסוד לבעירה המאיימת לערער את עצם מסד המפעל הציוני.
התביעה לחקור את מובילי הסכמי אוסלו איננה תביעה חדשה. עם זאת, כל יום מצטרפות סיבות נוספות שמחזקות את תוקפה, והופכות את מימושה להכרחי מבחינה מוסרית, ובלתי נמנע מבחינה ציבורית. ויתור על חקירה לגבי אופן התהוותם של הסכמים אלה ויישומם ישמיט את הבסיס לצדק שבעריכת חקירה כלשהי של מחדלי העבר - ממלחמת יום כיפור, דרך סברה ושתילה ועד פרשת משעל הכושלת בירדן.
ברוב המקרים שבהם התנהלו חקירות ממלכתיות, הסיבה לקיומן לא הייתה נעוצה בחשד לכוונות זדון מצד המעורבים, אלא בהעדר הסבירות שבמעשיהם. לרוב, עיקר החקירה התמקד בשיקול הדעת שהופעל לגבי המידע הזמין, ולהשלכות ולסיכונים הכרוכים בהתעלמות ממה שהיה ידוע – או אמור היה להיות ידוע.
ההימור שמובילי תהליך אוסלו נטלו לגבי גורל המדינה היה בלתי סביר בעליל. דו"חות המודיעין הזהירו שהסיכונים הכרוכים בו היו ברורים, ואילו הסיכויים להצלחתו - זעומים. אך מהמרי אוסלו התעלמו מאותות האזהרה, וניסו/קיוו לכופף את המציאות ולכפות עליה את משאלות ליבם הבלתי שקולות בעליל. ככלות הכל, הצלחתו של תהליך אוסלו היה מותנה מלכתחילה בשינוי מהפכני וודאי ביחס הערבים כלפי ישראל. ובעולם שבו אי-הוודאות היא תכונה אינהרנטית, זוהי עמדה בלתי מתקבלת על הדעת, בעיקר לאור העובדה שבהעדר אותו שינוי דרמטי, ברור היה שהתהליך נידון לכישלון, וכל הוויתורים המפליגים הכרוכים בו יהפכו לסכנות חמורות לישראל.

נורמה בלתי נסבלת

מכאן ברור שמנגנון קבלת ההחלטות שהוביל לאימוץ הסכמי אוסלו נגוע בחוסר סבירות קיצונית ובהעדר זהירות מינימלית. וזהו היסוד להצדקת חקירתו. הרי לא יתכן שהמחוקק יטיל על מנהל של תאגיד מסחרי "חובת הזהירות", ידרוש ממנו לעמוד ב"מבחן האדם הסביר", ובמקביל יפטור את המופקדים על החברה כולה (על תאגידיה המסחריים ומנהליהם) מחובה דומה. אין כמעט ספק שאילו מנהל מסחרי היה לוקח הימור על מערך עסקי, בסדר גודל דומה לזה שאדריכלי אוסלו לקחו על המערך הלאומי/מדיני, הוא היה נדרש לעמוד למשפט על הפרת חובת הזהירות, שבה החוק מחייב אותו.
יש הטוענים כי אין מקום לחקירה ממלכתית בפרשה כמו אוסלו, וכי יש להשאיר בידי הבוחרים את האפשרות לחרוץ את גורלם של המעורבים בו. ובכן, הם טועים ו/או מטעים.
לא זו בלבד שניתן היה לפסול את רוב החקירות הממלכתיות שנוהלו בעבר על יסוד אותה טענה, אלא ששוב ההשוואה עם הדרישות החוקיות ממנהל מסחרי חושפת כמה היא מופרכת. גורלו של מנהל אינו מוכרע אך ורק על ידי משפט בעלי המניות (ולענייננו, "הבוחרים"), שעל רכושם הוא מופקד ושרשאים להדיחו בשל ביצוע כושל באסיפה הכללית (ולענייננו, "בחירות כלליות"). במקרים של כשל חמור בהפעלת שיקול דעת, גורלו של המנהל מוכרע גם על ידי מערכת המשפט.
כך ראוי שיהיה גם במקרה של מחדל מדיני יוצא דופן. סטייה מהעיקרון הזה תשדר לעם ולעולם כי אנחנו אמונים על נורמה בלתי נסבלת: אצל הישראלים, קניין חשוב יותר מקיום, ודיני נכסים מחמירים יותר מדיני נפשות.