שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קשור אותי, אהוב אותי
    מסע שחרור ענקי ונפלא של אשה אמיצה אחת. אריאנה מלמד על "כיסא הקשירה" של קתרין הריסון, מהיוצרות המעניינות בארה"ב. רוצו לקרוא

    השירה הארוטית של סין הקלאסית מרבה להשוות את כף רגלה של אשה נאה לניצן לוטוס. ניצן לוטוס, למי שלא ראה, דומה לעלי כותרת של פרח צבעוני בטרם נפקח לעולם בהדר גווניו, כלומר, משהו בצורת טיפה גדולה, או דמעה ענקית, שמסתיים בשפיץ. אם תתבוננו בכף הרגל שלכם או שלכן, ודאי תראו שאין שום דמיון בין הניצן השירי לבין הדבר שעליו אתם דורכים, אבל אז צריך להודות לאל הטוב שאתם לא נשים סיניות, בנות למשפחות מכובדות, ושלא חייתם בסין באלף השנים לפני אמצע המאה העשרים.
    באלף השנים הללו, כל ילדה מבית טוב נלקחה בגיל חמש או שש לכסא הקשירה. אמה, סבתה ונשים מבוגרות אחרות דידו אחריה. כפות הרגליים הקטנות נקשרו בחוזקה באגדי בד כותנה, כך שהאצבעות אולצו לפנות פנימה, כלפי העקב. ככה, כל יום, כל החיים. מספרן של הילדות שמתו מנמק לא נרשם בספרי ההיסטוריה. מה שקרה בתהליך הקשירה הוא עיוות מוחלט של העצמות, השרירים והגידים, כך שבסופו של דבר, אחרי עינויים יומיומיים במשך שנים, דמתה כף הרגל לאגרוף, או לניצת לוטוס, אבל הנשים לא יכלו ללכת. להדס כמה מטרים, לזחול, לדדות קצת – וזה הכל.
    הן גם לא היו אמורות ללכת לשום מקום. לגברים בני המעמד העליון הותר לשאת כמה וכמה נשים ולהחזיק מספר פילגשים. אשה נשואה היתה רכושו של בעלה. למה שתלך? לאן תלך? הלא לזה נועדו משרתים עם כפות רגליים נורמליות, והם העמיסו את הנשים על מנשאי אפיריון הדורים, משם הציצו אל העולם, לרוב בבהלה. כך, אלף שנים.

    בואו של השד הזר

    מיי לי, הגיבורה של "כסא הקשירה", לא שונה ממליוני נשים סיניות לאורך ההיסטוריה, אבל גורלה שפר במידה מסויימת בגלל התרחשויות גיאופוליטיות שהחליפו את שליטת האלים המרובים בחייהם של סינים מאמינים. במקום האלים, הגיע האדם הלבן, "שד זר" בפי הסינים. האירופים ראו בסין עוד פוטנציאל של ניצול כלכלי, והם חילקו אותה לאזורי-השפעה. בתווך, נולדה שנחאי, עיר קוסמופוליטית, מסבירה פנים למהגרים, תמהונים, מתקני עולם, עשירים מופלגים וזונות.
    אחרי שנות-קשירה, אחרי נישואין איומים בכפיה, אחרי אונס ועוד אונס, מגיעה הבובה האקזוטית מיי לי, היא וכפותיה המרוסקות, לבית זונות בשנחאי, כשמטרתה אחת: להימלט מן הגורל הסיני. היא מחפשת זר, לא חשוב מאיזו עדה, להינשא לו – ומוצאת אותו בדמות ארתור כהן, יהודי אוסטרלי ג'ינג'י ושלומיאל שחי בשנחאי בעיקר בזכות טוב ליבו של איש עסקים עשיר שהוא גם הגיס שלו. ארתור הוא חבר באגודה המתנגדת לקשירת הרגליים, אבל בכפותיה של מיי הוא מוצא אובייקט מיני מסעיר שכמוהו לא ראה מימיו.
    הצרות לא מסתיימות עם הנישואין. מיי ואליס, בת אחותו של ארתור, מפתחות חברות של נשים, מעבר לפערי הגילים והתרבויות, וזו אינה נושאת חן בעיני בני הבית השמרנים, ולפיכך אליס ואחותה נשלחות לאנגליה, ברכבת הטרנס סיבירית החדשה והנוצצת, כדי לגדול שם כבנות אצילים אמיתיות. וזו רק ההתחלה: כדי לספר את העלילה המרהיבה, הענקית, של "כסא הקשירה", צריך עשרות עמודים. ולמה לקלקל? ברמת העלילה לבדה צפוי לקוראים מסע מרתק להפליא.

    מסע ענק של שחרור

    קתרין הריסון היא מן היוצרות המעניינות יותר בדור הצעיר בארצות הברית. אלינו הגיעה עם "הנשיקה", ספר מבעית ואוטוביוגרפי על יחסי גילוי עריות עם אב שהוא גם כומר. כשקראתי אותו מצאתי שאני מייחלת, אפילו מתפללת, לספרים נוספים של הריסון שבהם תוכל, למרות הטראומה, ליצור דברים אחרים. יש דברים אחרים: "חשיפה", למשל, שטרם תורגם – ו"כסא הקשירה" הנפלא.
    המסע האקזוטי מסין לאנגליה, דרך ערבות רוסיה, ומשם לצרפת, ובחזרה לסין, משובץ בעשרות דמויות משנה משכנעות, נטועות היטב בזמנן ובמקומן, אבל בעיקרו, אחרי עושר התיאורים, מדובר במסע ענק של שחרור. כי מיי לי רוצה להתגרות בגורל הסיני שלה פעם אחרונה בחייה. היא רוצה ללכת. הכשלונות, הנצחונות החלקיים והגיבורה הזעירה כילדה עם אומץ ענק – זהו לב הספר, ומכאן גם ההזדהות המיידית שהוא יוצר כלפי מיי לי.
    הריסון מאפשרת לקוראים שלה לחוות את זוועות חייה של מיי לי ולהחליט לבד מתי לבכות ומתי לצחוק. הספר החכם הזה מנוקד בסיטואציות קומיות, טרגיות, מלודרמטיות ובכל מה שיושב על הציר שבין המבדח למזוויע. אי אפשר להניח אותו בצד ולהתחיל לקרוא משהו אחר. רומנים טובים אמורים להדהד במוחנו גם כשאנחנו מנסים לגרש אותם משם. "כסא הקשירה" הוא מסע של הדהוד כזה: בשתי מלים, וכיוון שבורכתם בכפות רגליים נורמליות – רוצו לקרוא.

    "כסא הקשירה", קתרין הריסון, עם עובד


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים