רמת החיים עלתה, הדירות התייקרו: בין גאות למרירות כלכלית

העשור שמסתיים השבוע היה תקופה של שגשוג כלל עולמי, עשור של גאות כלכלית מובהקת. הנימה הדיכאונית בסופו, מוצדקת ככל שתהיה, לא יכולה להסתיר את האור של השנים שחלפו. אור בוהק במיוחד על רקע החושך הכבד שבו הסתיים העשור לפניו, בנפץ ההרסני של המשבר הפיננסי העולמי. המשבר הזה עלה לאזרחים ב-3.5 טריליון דולר, אך מהגאות שבאה אחריו נהנו רוב קבוצות האוכלוסייה, גם אם לא במידה שוויונית.

שינוי מגמה באבטלה? עלתה ל-3.9% בנובמבר

תנאי הכרחי לרגיעה: לנצח את העוני בעזה

פרס נובל לפתרון הכי טריוויאלי לבעיית העוני העולמי

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

מדדים כלכליים חשובים מדברים בעד עצמם: עבור רוב תושבי כדור הארץ, 2019 משופרת לאין שיעור בהשוואה ל-2009: במרוצת העשור האבטלה נחתכה לחצי, רמת החיים עלתה, ושכר השכירים התאושש והשיג את הגידול בפריון העבודה. העוני באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית המשיך לקטון במהירות ועוד עשרות מיליונים נחלצו ממנו. העולם המפותח גם התגייס למאבק במשבר האקלים והקטין משמעותית את פליטת גזי החממה.

גאות כלכלית(צילום: Shutterstock)

זה היה גם עשור של מרירות מצטברת אצל מי שהתקדמו לאט יותר או נותרו מאחור. מדי פעם הם נתנו ביטוי משותף למרירותם בהפגנות שבדרך כלל נסתיימו בלא כלום. במדינות תת-מפותחות ולא דמוקרטיות נשמעו בהפגנות גם קריאות לחילופי משטר. רובן דוכאו בלי לחולל את השינוי המיוחל. במקומות לא מעטים הן הובילו למלחמות אזרחים, ועשרות מיליונים אולצו לנטוש את בתיהם בסוריה, בלוב, בוונצואלה, במקסיקו, בסומליה, באפגניסטן, באוקראינה - אלו רק הדוגמאות הבולטות.

מצבו הכלכלי של האזרח הישראלי הוטב ורמת חייו עלתה. במהלך העשור התחלפו שלושה שרי אוצר (יובל שטייניץ, יאיר לפיד ומשה כחלון), כשכל אחד ניהל מדיניות שונה מקודמו, עם תוצאות קצת שונות. בראשות הממשלה עמד בכל העשור אדם אחד, גם שר אוצר לשעבר, בנימין נתניהו. אחר עזיבת משרד האוצר בירושלים ב-2005, חיבר נתניהו ספר כלכלי (אותו גנז אחר כך) שבו פירט את השקפת עולמו הכלכלית-חברתית - כלכלת שוק וממשלה קטנה - והציב יעד שאפתני: להזניק את ישראל לצמרת המדיניות המפותחות, אחת מהעשירייה המובילה. ב-2009 ניצח הליכוד בבחירות ונתניהו קיבל מהבוחרים מנדט לראשות ממשלה לעשור שלם, בתנאים חיצוניים מיטביים. איש לא הפריע לו לממש את חזונו - והחזון לא מומש. כלכלת ישראל בשנים 2009 עד 2019 לא התנהגה כנמר תאב ומזנק אלא כחתול מבוית, קצת מנומנם, לא שולף ציפורניים ושבע רצון עצמי.

בתחילות העשור ישראל התקבלה לארגון הכלכלי של המדינות המפותחות, OECD, אחרי השתדלויות ומאמצים דיפלומטיים יוצאי דופן. מאז, השאלה "איך אנחנו מול ה-OECD?" עולה בכל דיון כלכלי. אז איך אנחנו? בכל הנוגע לרמת חיים פרטית, אין כמונו. דוהרים בראש. בכל הנוגע להוצאה ציבורית ולפריון היצור, ישראל לא משהו. להלן לקט נתונים מ"עשור ביבי", שטמון בהם גם הסבר כלכלי לכוחו האלקטורלי.

1. רמת החיים עלתה

התוצר המקומי לנפש יגיע השנה ל-44 אלף דולר, לעומת 31 אלף דולר לפני עשור. העלייה בת 40% אמנם משקפת יותר את חוזק השקל מאשר את חוזק הכלכלה, אך מבחינת האזרחים היא מחוללת סיפוק רב ממצבם הכלכלי. סיבה נוספת לשביעות הרצון: השכר החודשי הממוצע לשכיר בישראל עלה מ-8,100 שקל ב-2009 ל-11,000 שקל ב-2019, גידול של 35%. הייתה גם אינפלציה: מדד המחירים לצרכן עלה ב-12% בעשור, כך שהשכר הריאלי, בניכוי אינפלציה, גדל ב-20%. עדיין גידול נאה.

זה לא סוף הסיפור: הכנסה של משפחת שכירים ממוצעת, לפי סקרים שנערכים בהקפדה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, התקרבה השנה ל-25 אלף שקל לחודש - גידול של 55% מאז 2009 (39% בניכוי אינפלציה). ההכנסה ברוטו של משק בית ממוצע מכל הסוגים - שכירים, עצמאיים ומי שאינם עובדים - עלתה בשיעור עוד יותר חד, 41% עד 42%.

הגידול הפנטסטי הזה משקף גם את חיסול האבטלה ואת הכניסה של מפרנסים נוספים למעגל התעסוקה. מתחילת העשור ועד לסיומו נוצרו בארץ קרוב למיליון מקומות עבודה חדשים, מספיק כדי לקלוט את כל התוספת לאוכלוסייה בגיל העבודה ולספק עבודה למובטלים ה"וותיקים". ב-2009 היו מובטלים 9.5% מהישראלים השייכים לכוח העבודה, השנה כ-4% בלבד.

משקי הבית ניצלו את הגידול בהכנסה להגדלת קניות ולהגדלת החיסכון, שהוכפל. הצריכה הפרטית לנפש בישראל עלתה במהלך העשור ב-24% בניכוי אינפלציה. העלייה השתקפה בעיקר בסעיפים המאפיינים חברת שפע כמו נסיעות לחו"ל, מסעדות, מזון משובח, אלקטרוניקה דיגיטלית מתקדמת ומכוניות.

נתב"ג. רמת החיים של הישראלים עלתה: מרוויחים יותר, קונים יותר וטסים הרבה יותר

בגוש מדינות ה-OECD העלייה בשכר הריאלי עמדה על 6% בלבד, והעלייה בצריכה הפרטית לנפש רק ב-16%. גם צמצום האבטלה בארץ היה מואץ ועמוק יותר, והאינפלציה הייתה איטית יותר: כ-12% בישראל, כ-19% במדינות החברות בארגון (במצטבר בעשור). ההשוואה ל-OECD פחות לטובתנו בנוגע להתפתחויות המקרו-כלכליות. בסקירה הראשונה של הארגון על ישראל ב-2009, דורגנו במקום 21 בסולם התוצר המקומי הריאלי לנפש. באותו המקום בדיוק דורגה ישראל גם בסקירה של 2019. כך קרה משום שהתוצר הריאלי לנפש ופריון לשעת עבודה גדלו במהלך העשור בערך באותו קצב. התוצר לנפש ב-19%-20%, הפריון ב-10.5% עד 11.5%. לא התקדמנו בדירוג. החמצנו את הקפיצה הגדולה קדימה.

2. אי-השוויון הצטמצם

תעסוקה לקבוצות מעטות השכלה פורמלית צמצמה את אי-השוויון הכלכלי. ההכנסה נטו של השכבות המוחלשות גדלה בעשור האחרון יותר מהר מזו של השכבות החזקות. חלקו של העשירון העליון בעוגת ההכנסה הפרטית התכווץ מ-24.5% ל-23%. חלקם של שני העשירונים הכי נמוכים התרחב מ-6.5% ל-10.0%. בהתאם, מדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסות נטו ירד מ-389 נקודות ל-355 נקודות, ירידה של כ-9%. ישראל עדיין רחוקה מהשוויוניות של שוודיה, ובכל זאת יותר קרובה אליה מלפני עשור.

בתחילת העשור חלה ירידה ברורה בשיעורי העוני בחברה החרדית, אבל מ-2015 הקהילה החרדית חזרה לסמוך על קצבאות ותמיכות. את מחיר הנסיגה נשלם כולנו. בחברה הערבית תהליך המודרניזציה לא נבלם והפערים בינה לבין החברה היהודית הלא-חרדית הצטמצמו.

3. עוד מיליון מכוניות

התיאבון למכונית הפרטית לא ידע שובע בעשור הזה. ב-2009 נעו על כבישי הארץ 1.9 מיליון מכוניות פרטיות, השנה 3.1 מיליון. מעל למיליון מכוניות נוספו למדינה שאוכלוסייתה גדלה באותו פרק זמן במיליון וחצי תושבים. ב-2009 היו 61% מהמשפחות בארץ בעלות מכונית פרטית אחת לפחות, ב-2019 השיעור עלה ל-72%.

לישראלים פשוט נמאס לעמוד בפקקים. מראה אופייני באיילון(צילום: דנה קופל)

האם הגודש בדרכים גבר? בניגוד להשקפה הרווחת, דווקא בעשור זה שטח הכבישים גדל בשיעור מקביל לגידול בקילומטרז' של המכוניות, 23%-24%, כך שלכאורה לא הייתה סיבה להרגיש עלייה בגודש, אך לישראלים פשוט נמאס לעמוד בפקקים. ובצדק. הממשלות אמנם לא הקלו על הצפיפות בכבישים אבל גם לא החמירו אותו.

בתחילת העשור גם נשברה סוף-סוף התנגדות האוצר להשקעה ברכבות. היה זה לכן עשור הרכבות: ב-2009 הסיעה רכבת ישראל 36 מיליון נוסעים, ב-2019 המספר הוכפל ל-73 מיליון. גם אורך המסילות גדל ב-60%.

4. גל השקעות אדיר

את השיפור בחייהם הכלכליים חייבים אזרחי ישראל לגל אדיר של השקעות זרות בענפי הידע, לגילוי מאגרי הגז הטבעי כריש, תנין ותמר, לשקט הביטחוני יחסית ולעובדה שהמשבר הפיננסי רק שרט את המשק והחברה בארץ. גרורות המשבר רודפים את אירופה עד היום.

הגז הטבעי שהחל לזרום משלושת המאגרים חסך למשק יבוא נפט ופחם, הוסיף בממוצע כ-0.3% לצמיחה השנתית והפחית ברבע את זיהום האוויר ופליטת גזי החממה. ההשפעה החיובית יכלה להיות עוצמתית יותר לו הושלמה הרגולציה לאישור מתווה הגז מוקדם יותר.

השקעות זרות במשק הישראלי, בהובלת יצרנית השבבים אינטל, שהקימה פה מפעלי ייצור חדשים וקנתה בכסף גדול את מובילאיי, ונובל אנרג'י שהקימה את מתקני הקידוח במאגר לווייתן, הסתכמו במצטבר בעשור ב-100 מיליארד דולר. המאסה של ההון הזר והכפלת היצוא מ-63 מיליארד דולר ב-2009 ל-114 מיליארד דולר השנה איפשרו לישראל לצבור עתודות גדולות של מטבע חוץ - והפכו אותנו ממדינה שחייבת כסף לזרים למדינה שהזרים חייבים לה, נטו, 162 מיליארד דולר. עומס החוב הממשלתי ביחס לתוצר המקומי, אימת הכלכלה הישראלית לאורך הדורות, התכווץ מ-75% בסוף 2009 ל-61% בסוף השנה. ההישג שיפר ועיגן את דירוג האשראי של ישראל.

הסטטיסטיקה מצביעה גם שישראל הפכה לכלכלת שירותים. התוצר הריאלי של המשק גדל מ-2009 ב-45%, התוצר התעשייתי גדל רק ב-23%. היצוא התעשייתי בדולרים, כולל תוצרת של תעשיות ידע וטכנולוגיה, דרך במקום, בשעה שיצוא שירותי תוכנה וטכנולוגיה זינק משנה לשנה. פתיחת מאגר לווייתן צפויה לשנות במידת מה את התמונה.

יחד עם זאת, ביצועי הבורסה בעשור היו מהגרועים ביותר בבורסות המערב: מדד המניות הכללי עלה (ריאלית, פחות אינפלציה) ב-16% בלבד, כשכל העלייה התרחשה השנה. מניות של כ-200 חברות נמחקו מהמסחר - פרי של חקיקות שונות ומשונות, ייחודיות לישראל.

מניות של כ-200 חברות נמחקו מהמסחר בבורסה בעשור האחרון(צילום: shutterstock)

5. מחירי הדירות זינקו

בין מאפייני העשור השליליים צריך למנות את הזנחת שירותי הבריאות הציבורית, הירידה בהישגי התלמידים בהשוואות בינלאומיות וכמובן עליית מחירי הדירות בכ-75% מסוף 2009 עד סוף 2019. ייקור הדירות, המהיר במערב, הקפיץ את שווי הנכסים - ומנגד דחף את רוכשי הדירות לשקוע במשכנתאות. סך המשכנתאות הרובצות על הציבור תפח מ-140 מיליארד שקל לפני עשור ל-360 מיליארד שקל כעת, גידול של 156%. תזוזה למעלה בריבית על המשכנתאות עלולה להרוס משפחות רבות.

אתר בנייה(צילום: דנה קופל)

הממשלות בראשות נתניהו כשלו במאמציהן להוזיל את הדירות, למרות השליטה הממשלתית בקרקע, בהיתרים לעובדים, בתכנון ופיתוח ובמיסוי הנדל"ן. כיום השוק מקוטע, התשתיות בפיגור, התחלות הבנייה בנסיגה ומדיניות הבינוי והשיכון ממתינה לממשלה חדשה.

ובסוף, ההשלמה ניצחה

לסיכום העשור, נראה שלרוב הציבור העדיף צריכה על פני צמיחה, וצריכה פרטית על פני השקעה ציבורית. חודשי קיץ 2011 היו פרק הזמן היחיד ב-120 החודשים שחלפו שבהם נדמה היה שנפל דבר-מה מהפכני בחברה האזרחית. המונים יצאו למחות ולהפגין תחת הדרישה ל"סדר עדיפויות חדש", כלכלי וחברתי. המחאה הושתקה במהרה כשהממשלה זרקה לצעירי מעמד הביניים המוחים כמה עצמות, כמה שיפורים בהכנסות נטו.

עד מהרה נזנחה הדרישה להשקיע בעתיד על חשבון ויתורים בהווה. סדר העדיפויות של הממשלות המתחלפות, הסדר הכלכלי, החברתי, התרבותי והמדיני-לאומי, נותרו מאז על כנם. ההשלמה ניצחה. להבת המחאה כובתה ולא שבה לבעור. זה היה אפוא העשור שהיה ושלא היה - אך יכול היה להיות.