הלכה עוד פירמידה ועוד משתתפים איבדו את כספם

התביעות הוגשו על-ידי רבים שהתפתו להשקיע בחברה סכומי כסף גבוהים, לעתים עד 15 אלף שקל, לאחר ששכנעו אותם להאמין כי הם צפויים להתעשר מאוד בשיטת הפירמידה, אם רק יצליחו לגייס למשחק משתתפים נוספים, שיגייסו מצידם עוד ועוד משתתפים, וכל אחד ישלם סכום כסף מסוים. רובם איבדו את כספם, לאחר שלא הצליחו לגייס חברים חדשים, או נכחו כי כדי להצליח עליהם לגייס את קרוביהם וחבריהם ולגרום להם הפסדים, או התחרטו והחברה סירבה להחזיר להם את כספם.

בין נפגעי החברה יש גם עולים מאתיופיה, שטענו כי שוכנעו להצטרף למרות שלא היו מסוגלים לקרוא את תנאי ההשתתפות ולא ידעו במה מדובר. באחד מן התיקים קיבל השופט את טענות התובע כי הוא איננו דובר עברית ולכן לא ידע על מה הוחתם, וחייב את החברה להשיב לו את כספו. בעקבות תלונות שהגישו עולים חדשים גם פתחה המשטרה בחקירה וגבתה עדויות ממנהלים בחברה.

חלק מהתובעים משכו את ידיהם מתביעתם נגד החברה, כאשר התברר להם כי הם נאלצים להתמודד בבית-המשפט לתביעות קטנות מול עורך-דין מומחה לענייני מסים ששכרה החברה – עו"ד צחור. על-פי הוראת החוק, שופטים בתביעות קטנות אינם רשאים להתיר לצדדים ייצוג משפטי, אלא מטעמים מיוחדים. אבל במקרה של אלפא קלאב הצליח עו"ד צחור במקרים רבים לשכנע את השופטים לאפשר לו לייצג את החברה, בין היתר בטענה כי בעלי המניות ומנהליה אינם דוברי עברית ואינם שוהים בארץ.

תיק התביעה מגולל סיפור אופייני לפעילות החברה. שרון מספר בכתב התביעה כי יום אחד, לאחר שחרורו מצה"ל, ניגש אליו בחור ושאל אם הוא רוצה לבוא במוצאי-שבת למסיבה. "הוא אמר לי שיהיו הרבה בנות ושיהיה כיף, ושהוא ייקח אותי מהבית ויחזיר אותי. צריך להתלבש יפה וחובה לבוא עם עניבה".

הוא הסכים והאיש אכן הסיע אותו לאולמי טוקסידו, בחוף תל-אביב. לא הייתה שם מסיבה, אלא הרצאה. על הבמה עמד יוסי מסס והמחיש לנאספים איך יוכלו להרוויח כסף רב בהשקעה פעוטה של 13 אלף שקל בלבד. לדברי השכנוע שלו התלוו קריאות ומחיאות כפיים נלהבות של מגויסים "שנשתלו", לטענת שרון, באולם כדי לסייע ללכוד את הקורבנות.

"נסים מימרן", כותב שרון בתביעה, "דיבר איתי אישית באותו מפגש לילי ואמר לי שכל מה שאני צריך לעשות זה לשכנע אנשים לבוא להרצאות שהם מארגנים, וכי אקבל חלק מסכום הכסף שישלם כל אחד מאלה שיצטרפו באמצעותי למועדון. הוא צייר לי תרשים זרימה, איך אני מרוויח 26 אלף שקל אם אגייס שלושה משתתפים חדשים, ואמר כי ככל שאגייס יותר אנשים אקבל יותר מהחברה, וש'השמים הם הגבול'". לדבריו, הוא התבקש לשלם 13 אלף שקל מיד ובמזומן.

"אמרתי שאני עובד ואבוא למחרת אחר-הצהריים. מימרן התעקש לפגוש אותי מוקדם בבוקר ליד הבנק שלי. הסיעו אותי לביתי, הייתי עייף ומבולבל. הורי ואחי כבר ישנו ואני נרדמתי מיד", כותב שרון בכתב התביעה. למחרת בבוקר, לטענתו, מיהר לפגישה בבנק, שם חיכתה לו בחורה שהציגה עצמה כשליחה של מימרן, אמרה שהיא שוטרת, ושאם תהיה לו בעיה למשוך מזומן היא תחתום לו כערבה. לדבריו, הוא שבר תוכנית חיסכון שכללה את המענק מהצבא ונתן לה 13 אלף שקל במזומן. הובטח לו שמימרן ישלח לו קבלה בדואר.

איומים בפגיעה פיזית

כשהגיע לעבודה ונרגע, החל לפקפק ולחשוד שרימו אותו. "צלצלתי לאחי הגדול והוא הסביר לי שנפלתי בפח של 'פירמידה'. לא שמעתי על זה קודם", הוא כותב. באותו יום טלפן שרון למימרן ודרש את כספו בחזרה. מימרן אמר לו, לטענתו, כי לא מחזירים כסף והפנה אותו ליוסי מסס. הם ניסו לשכנע אותו שאין לו מה לדאוג. הוא איים לפנות לעורך-דין, ומסס איים, לטענתו, כי אם יעשה זאת יתבע אותו על דיבה.

שרון פנה לעורך-דין, ששלח לחברה מכתב המזהיר אותה מפני תביעה. לאחר משלוח המכתב קיבל, לדבריו, טלפון ובו איומים מרומזים כי הוא עלול להיפגע פיזית אם יגיש תביעה. שרון הגיש בכל זאת תביעה.

עו"ד איתן צחור, פרקליטה של אלפא קלאב, טען בכתב ההגנה כי טענותיו של שרון משוללות יסוד. "בטופס ההצטרפות למשחק שעליו חתם", טען צחור, "הוא הצהיר כי ידוע לו שעם ביצוע התשלום לא קיימת אפשרות להשיב לו את הכסף, ושילם את הכסף על דעתו ומרצונו, מבלי שנכפה עליו דבר". צחור ביקש לדחות את התביעה ולחייב את שרון בהוצאות משפט.

הפעם דחה השופט, ציון קאפח, את בקשתו של צחור לייצג את הנתבעים. מתמחה מטעמו של צחור, בועז פינברג, הציע בשמו כי צחור ייסע ללונדון, למקום משכנו של דייוויד קרול, בעל המניות העיקרי ומנהל החברה, וינסה להשיג ממנו סכום של 3,000 שקל כפיצוי לשרון. שרון סירב.

פסק הדין: הונאת הציבור

בשבוע שעבר קיבל השופט את התביעה וחייב את קרול ומימרן לשלם לשרון 16,500 שקל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, וכן הוצאות משפט בסכום של 5,000 שקל בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. תשלום הוצאות משפט בסכום גבוה כזה הוא נדיר בבתי-המשפט לתביעות קטנות.

הנתבעים, כתב השופט, ניצלו את חוסר נסיונו וגילו הצעיר של התובע על מנת לכרוך אותו בעיסקה שנועדה לשלשל סכומי כסף ניכרים לכיסם הפרטי. השופט קבע גם, כי אופיו של משחק הפירמידה עומד בניגוד גמור לתקנת הציבור ועל כן החוזה בטל מעיקרו... "מדובר במשחק בו המעטים, אלה הניצבים בקצה הפירמידה, מתעשרים על חשבון הבאים אחריהם, ובאופן בלתי נמנע רוב המשתתפים מפסידים את כספם".

השופט כינה את המשחק משחק שהורתו בתרמית וסופו בגזל הציבור, וקבע כי בחוזה עליו מחתימה החברה יש תנאים מקפחים בעליל. הוא קבע כי יש לחייב את מנהלי החברה באחריות אישית לנזקים שנגרמו לתובע. השופט המליץ לעשות לתיקון החוק, כך שיאפשר למצטרפים למשחק פירמידה שהות להתחרט ולבטל את החוזה, כמו שנהוג בעיסקאות אחרות. השופט חייב גם את יוסי מסס לשלם לשרון 13 אלף שקל בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, וכן 1,500 שקל הוצאות משפט. מסס הגיש לבית-המשפט בקשת רשות לערער.

גם בתביעות נוספות שנדונו בבתי-משפט לתביעות קטנות מתחו שופטים ביקורת על החברה. שופט נוסף קבע כי משחק הפרמידה נוגד את תקנת הציבור, וכי טופס ההצטרפות אליו בטל. פעילותה של אלפא קלאב כונתה על-ידי שופטים אחרים עסקי אוויר, ונקבע כי היא מנצלת את מצוקתם של אנשים תמימים וגוזלת את כספם תוך מרמה ועושק.

מנהלי אלפא קלאב פנו לבית-המשפט וביקשו, בשם החברה ובשם רשימה של נציגיה, להוציא צו מניעה שיאסור על יצחקי להתקרב למקומות בהם מתקיימת פעילותה, וכן הגישו נגדה תביעת אזרחית לתשלום פיצויים, בטענה שגרמה לחברה הפסדים כספיים כבדים.

נועה יצחקי לא נכנעה. היא הגישה באמצעות עורכת-הדין אנה אלרואי התנגדות לבקשה למתן צו המניעה וטענה בפני בית-המשפט כי אנשי החברה תקפו אותה ואיימו על חייה. הנתבעים הכחישו טענות אלה.

הבקשה למתן צו המניעה נדחתה. השופטת דניה קרת מאיר קבעה כי חברת אלפא קלאב לא עמדה בחובת תום הלב כשהחתימה את התובעת על חוזה ההתקשרות, וסחפה אותה בדרכים לא כשרות לחתימה על ההסכם ולמתן כספה. מצד שני, כתבה השופטת, התובעת הצטרפה למשחק מרצונה, ותוך כדי הבנה של יסודותיו. היא חייבה את אלפא קלאב להשיב לנועה יצחקי 7,000 שקל, שהם מחצית הסכום ששילמה.

"הרבה מאוד אנשים השתתפו במשחק הפירמידה, ואין להם להלין אלא על עצמם. הם חתמו חוזה וידעו על מה הם חותמים. המשחק חוקי, אין שום חוק שאוסר על משחק כזה. בהרבה פסקי-דין השופטים דחו את התביעות".

היסטוריה עולמית של הונאה

ליטל דוברוביצקי מוסיפה: משחק הפירמידה הוא לא המצאה ישראלית, והופיע בעבר במקומות שונים בעולם. ברוב מדינות ארה"ב ובמדינות רבות באירופה אסור על-פי החוק לקיים את המשחק. בשנת 94' הגיע המשחק לרוסיה, שם הצטרפו אליו מאות אלפים, אבל לאחר חמישה חודשים התפוצצה הבועה ואלפי לקוחות שנפלו למלכודת צבאו על משרדי החברה שארגנה את המשחק ודרשו את כספם. ב-97' הוא הגיע לאלבניה ונחשב שם ללהיט. כעבור כשלושה חודשים קרסה הפירמידה והמוני המפסידים יצאו לרחובות, התפרעו והפגינו נגד ממשלת אלבניה, שלא התערבה ולא מנעה את המשחק.

בישראל היו במשך השנים מספר גלים של המשחק. אחת לכמה שנים סוחף את הארץ משחק פירמידה חדש, ששורד מספר שנים ומתפוגג, כשהוא מותיר אחריו אלפי מפסידים. משרד המשפטים ומשרד התמ"ס בדקו בעבר את ההיבטים השונים של הנושא, וגם היועץ המשפטי לממשלה בדק את חוקיות המשחק. לפני מספר שנים הגישה השרה לימור ליבנת (אז חברת כנסת) הצעת חוק פרטית, ביוזמת המועצה הישראלית לצרכנות, לפיה יחויבו יזמי המשחק לתת לצרכנים אפשרות לבטל את הצטרפותם ולקבל את כספם חזרה, בניכוי הכספים שקיבלו מהמארגנים עבור גיוס משתתפים חדשים. עד היום היא טרם הושלמה.

במועצה לצרכנות אומרים, כי הצעת החוק נמצאת בהליכים סופיים במשרד המשפטים. מנכ"ל המועצה, גלית אבישי, אומרת כי המשחק נועד לנצל מצוקה של אנשים, הסיכוי להרוויח בו שואף לאפס, ומומלץ לא להשתתף במשחקים מסוג זה. רשות ההסתדרות לצרכנות טוענת כי יש לאסור לחלוטין את המשחקים מסוג זה ולהגדיר אותם כמשחקי הימורים בלתי-חוקיים.