שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    במיטה עם דבורה
    סיפורה של דבורה בארון, הסופרת במיטה, עולה בתיאטרון. נשי, חי ועכשווי

    האגדה המדהימה על דבורה בארון, הגברת הראשונה של הספרות העברית, שהסתגרה בביתה במשך שלושים וחמש שנה והפכה לצל ספרותי הנוכח רק בכתיבתו ולא בגופו, היא מסוג הסיפורים שכאילו ביקשו שיכתבו עליהם ספר, או יעשו מהם סרט. הסופרת המצליחה יהודית קציר החליטה להתמודד עם הסיפור הזה דווקא בנסיון הראשון שלה בכתיבת מחזה. דרך הדרמה של ציפורה, הבת של בארון, שטיפלה בה כל החיים, מביאה קציר את סיפורה של בארון כמאבק של אישה יוצרת לשרוד בעולם גברי, אך יותר מכך כאנטומיה של טירוף נשי של אמא ובת, שאינן מצליחות להפרד זו מזו.

    שיא רגשי חזק וממוקד

    יכולתה של קציר להפוך דמויות היסטוריות לבני אדם מענינים ומושכים ראויה לציון, והדיאלוגים בשפה העברית הארכאית נשמעים טבעיים וקולחים בפיהם של רוב השחקנים. אבל דווקא ברמת המבנה הדרמטי המחזה לוקה בתחושת אריכות יתר וחוסר מיקוד. בעיקר במחצית הראשונה ישנה תחושה של אקספוזיציה אינסופית המנסה לגעת בהמון אלמנטים שונים של הסיפור של בארון מבלי ליצור פוקוס ברור. בחצי השני, המתרכז בעיקר בסיפור יחסיה של הבת עם ניצולת שואה צעירה העוברת לגור בבית לאחר מות הבעל, הקונפליקט הרבה יותר ברור, והמבנה הדרמטי המהודק יותר גם בונה שיא רגשי חזק וממוקד.

    יחסים דמיוניים עם האח

    בבחירה להתמקד דווקא בבת המשועבדת לאם היוצרת יש סכנה לאבד את העושר של העולם היצירתי הפנימי של בארון, ולהפכה לסתם אמא מפלצת דורסנית. הפן האחר שלה מסופק בעיקר ביחסיה הדמיוניים של דבורה עם אחיה המת, בנימין, שהיא הופכת אותו לבן בית דמיוני בזמן שהיא דוחקת את רגלי בעלה. התמונות המפונטזות הללו עם האח הן מהחזקות בהצגה, כאשר פתאום הסופרת המרותקת למיטתה קמה ורוקדת בקלילות. לעומת זאת היחסים עם הבעל משורטטים בצורה סכמטית מדי. לקציר כנראה קל יותר עם היחסים בין נשים.

    האווירה של הבית המוזר

    ההפקה של זהרירה חריפאי מצליחה לבנות תחושה חזקה של העולם ההזוי בתוך הבית הסגור באמצעות התפאורה הנאה של מושיק יוסיפוב. הארון הענק הנפתח לפרקים ומוציא מתוכו רסיסי זכרונות ודמויות מהעבר, כמו גם המיטה המשמשת משרד ומכתביה שולטים בבמה, ומראים כיצד המציאות מועמדת בצל הפנטזיות בבית הזה. המוסיקה האקספרסיבית של שוש רייזמן והתאורה החכמה של ג'ודי קופרמן מסייעים אף הם בבניית את האווירה של הבית המוזר, בו הצללים יותר אמיתיים מהחיים.

    היגד לשוני עדין ומתוחכם

    המשחק בדרך כלל מתעלה לרמה גבוהה. מרים גבריאלי מלאת חום ורגישות בדמות חיה, השכנה הדואגת. היידיש והרוסית שבפיה מעשירים את המופע בהיגד לשוני עדין ומתוחכם על הקשר שבין הנוקשות של הסופרת העבריה לבין הנוקשות של השפה, שבה היא עובדת. שרגא הרפז ויוסי קאנץ מגישים עבודה מקצועית ומיומנת בדמות הבעל הדחוי והחבר הספרותי הנאמן. סנדרה שונוולד מלאת חיוניות וחושניות כובשת בתור ורה, ניצולת השואה ההופכת למאהבת של הבת.

    דמות ללא גוונים והתפתחות

    אבל המוקד האמיתי של ההצגה הוא ביחסים המורכבים בין האם לבת, וכאן התוצאה המשחקית קצת פחות מוצלחת. זאת בעיקר בגלל אורה מאירסון בדמות דבורה בארון המעצבת דמות גרוטסקית, מעוותת ומוקצנת. הנוכחות הראשונית שלה מרשימה אמנם, אך אין בדמותה מספיק גוונים והתפתחות, וכתוצאה מכך דמותה של הסופרת האקסצנטרית המסתגרת נותרת חידתית ומאולצת - מלכת המיטה המנותקת מהחיים.

    תיאטרון נשי, חי ועכשווי

    לעומתה, רבקה נוימן בתור הבת, ציפורה, מגישה עבודה אמינה, רגישה ומרשימה. היא מעצבת דמות כואבת ומופנמת המנסה לגדול מעבר לצל של החיים שניתנו לה. היכולת של נוימן לצקת ממשות במבוכה, בכאב ובאהבה המהוססת של האישה המושפלת הזו, ולבנות מציאות אנושית חזקה ונואשת על הבמה מתוך חשיפה אמיתית של הגוף והנפש, הופכת את ההצגה לחוויה רבת עצמה ונועזת. בעיקר בזכותה הופך המחזה ההיסטורי של קציר לתיאטרון נשי, חי ועכשווי.

    דבורה בארון, מאת: יהודית קציר, בימוי: זהרירה חריפאי, משחק: רבקה נוימן, אורה מאירסון, מרים גבריאלי, ואחרים. תיאטרון הקאמרי.



    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    התיאטרון הקאמרי
    רבקה נוימן. עבודה אמינה, רגישה ומרשימה
    התיאטרון הקאמרי
    7 לילות
    מומלצים