הפיתון שהתחבא בבטנה של הגברת

נעדרתי מתל אביב שנים ארוכות. כשעזבתי אותה, היו שיכון ל' ואפקה מחוזות מרוחקים בחולות שמעבר לירקון, רמת אביב ג' אפילו לא היתה תכנית על נייר, וברמת השרון גידלו ירקות. משהתמתנה מעט איבתי לגודלה ולרעשיה, לריחה המבאיש ולמיוזעותה הקיצית, גיליתי שהירקון הוא רק תעלה קטנה בגינה ציבורית ושאין יותר מחוזות עלומים ובלתי מושגים בשום חולות.
לכן נפניתי אל הרחוב של המרפאה, שבה נסתמו החורים הראשונים בשיני. עד היום מרחפת שם, לדעתי, רוחה של פראו דוקטור מרים שוייער, שהיתה לא רק בת דודה של סבי, אלא גם הדמות הנוראה ביותר הזכורה לי מימי ילדותי. מטילת אימה וקשוחה, שעל תחיבה מבוישת של אגודלי בפי הגיבה במשפט, שכמותו ודאי השמיעו האינקוויזיטורים לנחקריהם.

איש שמן וקרח, שהוא דוד חשוב

הוזמנתי על ידי ידיד שגר בין בית שנקר, הוא ביתה של הספרייה למוסיקה של תל אביב, ובין בית ביאליק. לא רק שזיכרונות ילדותי צפו ועלו, אלא שבאורח נעים העלו בי אפילו חיוך, כאשר נזכרתי בסיפוריה האינסופיים של אמי, שליוו את ביקורי הקבועים אצל פראו דוקטור מרים שוייער.
המחשבה – שבביתו של האדריכל שמואל בלדר, שתרם לתל אביב של שנות העשרים והשלושים את דמיונו הבריא, קדחו ביד אחת בגולגולתי הקטנה וביד השניה כבצבת ברזל הידקו את גופי לכיסא העינויים – הצחיקה אותי. עוד יותר משעשע היה להסתכל על הבית הנאה, דמוי הטירה, עם מצפה הכוכבים שבנה לעצמו ה"ה ח"נ ביאליק בשנת 1926.
היום, הודות לנדיבותה של מניה ביאליק, הבית משמש כספרייה, בית ועד לחכמים, בית הנצחה למשורר ורכוש עיריית תל אביב. אני זוכר היטב את תגובתה של אמי, שסיפרה לי כיצד הלכה עם תמר גולדפרב חברתה, בתו של גולדפרב יפה התואר, חברו ושכנו של ביאליק, לבקר את ביאליק. המשורר הדגול, שהיה חשוך ילדים, הרכיב את שתי הילדות הקטנות על ברכיו, ומרגע זה נקבע המשורר הלאומי בתודעתה של אמי כאיש שמן וקירח, שאפילו שהוא דוד חשוב, הוא מזיע ומגעיל.
מאותו יום ועד ימי מרפאת השיניים האכזרית, היתה עוקפת בעיגול רחב את ביתו של הדוד החשוב הזה.

פקידים אפורים, ממלאי טפסים אינסופיים

בין בית ביאליק ובית אברהם שנקר מחד, לבית שמואל בלדר מאידך, ניצב היום הבית הציורי המשכן את המוזיאון והארכיון לתולדות העיר. בנה אותו, כמלון, חיים אברהם סקורה, אך בשל צוק העתים, השכיר אותו מיד למאיר דיזנגוף, שהיה ראש העיר. כך מצאה לה עיריית תל אביב משכן למשך ארבעים ושלוש שנים, במבנה גדול, שבקושי הצליח להשתלב באווירת היוגנדשטיל (האר-נובו הגרמני) ושנראה כמו תפאורה גדולה ויצוקה בטון של תיאטרון ניאו-קלאסי.
את התורים הצועקים והמיוזעים של אזרחים קטנים, גיבורי ההומורסקות של אפרים קישון, אלה שהדפקו על דלתותיהם האטומות של פקידי עירייה אפורים, פוסט אנגלו-עותמאנים, אני זוכר כמפיצי הריח האנושי הדחוס של תל אביב שממנה נמלטתי. חלק מממלאי הטפסים האינסופיים, בעידן שבו המחשב אפילו לא נראה מעבר לאופק המרוחק ביותר של הדמיון, היו באים לחדר ההמתנה של מרפאת השיניים, שותים שם מים, מדפדפים בעיתונים וחוזרים אל מצוקתם בבית העירייה, הצבוע אפור מגעיל.
היום, כאתר משוקם ומשומר, מתגאה הבית המצועצע הזה בקירותיו המעוטרים ובמזרקה שלפניו, ובה ציורי פסיפס של נחום גוטמן - ציירה של תל אביב - המתארים אירועים יפואיים מן המיתולוגיה היוונית ועד לאירועי תל אביב במאה ה- 20.

גִיבֶרת מחברת ואדון עיפרון

במבנה חסר ציון וללא מטריית שימור מול בית ביאליק היה גן ילדים, שבשנות העשרים נחשב לגן של משפחות ה'אצולה' התל אביבית. אחרי כמה שנים הוא עבר לרחוב הס – שגם הוא רחוב עתיר סיפורים מימי ראשית העיר, אך עוד בימים ששכן בקצה רחוב ביאליק היה מוכר בשם 'הגן של אדון וגברת שטיין'. אין לי היום שום מושג, ממרחק השנים המפריד ביני לבין סיפוריה של אמי, מה היה שמם המלא של אדון וגברת שטיין, אבל החרוז המופלא 'גִיבֶרת מחברת ואדון עיפרון' חובר שם, ולא על ידי ה'דוד החשוב' ביאליק. נדמה לי שבני דורם של אמי ואחיה – שקרא לגברת שטיין 'סיניורה' (ואם רצה להתחנף אליה קרא לה 'סיניורינה'), בהיותה עולה חדשה מאיטליה – הם בעלי הזכות על הפיוט בן השורה האחת.

בעל הבלורית והאישה היפה של ת"א

בין 'סיפורי אמא' זכור לי היטב סיפור על בחור צעיר, עטור ברעמת שיער אדירת ממדים, פרוע ו'משולח', שהתגורר כדייר משנה בבית הוריה גדול המידות. הבית ניצב היום בגינת שינקין הנודעת, ברחוב יוחנן הסנדלר 11. הוא הבית שחזית עמודיו המונומנטלית משייכת גם אותו לתערובת העליזה וה'משוגעת' של סגנונות הבנייה של תל אביב, בטרם שנכבשה על ידי הבאוהאוס.
בעל הבלורית מהסיפורים הוא לא אחר מאשר הצייר ראובן רובין, שביתו ברחוב ביאליק הפך למוזיאון ליצירותיו. את פרסומו הרב ואת הצלחתו יכול היה ראובן לזקוף לא רק לזכות כישרונו, אלא גם הודות לאשתו אסתר, שאותה נשא לאישה כאשר היה כבר מבוגר והיא נערה. היא נחשבה לאישה היפה ביותר של תל אביב, שהזכירה לי את ויוויאן לי האלוהית מהסרט בן האלמוות 'חלף עם הרוח'.

גן החיות הראשון: אריה ונחש פיתון

ובאותה נשימה, ברחוב ביאליק, שקצהו עדיין מדיף לדעתי את ריח הקרנפול של הפראו דוקטור, גם שמעתי את הסיפור על גן החיות הראשון של תל אביב ברחוב הירקון, שבו היה לאדון פורנשטיין בית בן קומה אחת, ששם עליו סורגים וכלא בו אריה ונחש פיתון. כשיום אחד נמלט הזוחל הענק, טענו ליצני תל אביב, שישבו בבתי הקפה בקצה רחוב ביאליק, שהוא מתחבא כתולעת טפילה במעיה של פראו הופיין, אישתו הכעורה ואדירת הממדים של קונסול הולנד, אליעזר הופיין, שהיה גם נגיד הבנק הראשון ומנהל בנק אנגלו-פלשתין.
זו אותה פראו הופיין, שבמסיבה המאוירת בציוריו של ראובן, שאלה את האמן מה מחירה של תמונה מסוימת. משענה לה הצייר בהתרגשות גדולה, שהתמונה עולה שלוש לא"י, הודיעה לו השמנה בקולה הרועם, שהיא מוכנה לשלם חמש לירות אם רק יהפוך אותה כשפניה אל הקיר.
ביאליק היה מגיע לביתו רכוב על סוס, שכן במצוות רופאיו רכב לשם שיפור בריאותו. אם היום יפסע שם סוס, אולי גם פראו דוקטור שוייער תחייך סוף סוף.

מכיכר מוגרבי לכיכר מגן דוד אדום

תל אביבי ממוצע צריך לדעת היכן נמצא רחוב ביאליק. בעבור אלה שאינם בני הכרך הזה, הנחיות ה'מסע' לשם פשוטות ביותר: בין כיכר מוגרבי (מפגש הרחובות אלנבי, בן יהודה ופינסקר) לכיכר מגן דוד אדום (מפגש הרחובות אלנבי, שינקין, המלך ג'ורג' ומדרחוב נחלת בנימין), מסתעף מזרחה מרחוב אלנבי רחוב ביאליק הקטן, שמונה אולי 25 בתים משני צדדיו. אני ממליץ בחום לא להעז אפילו לחנות בו עם רכב. זו משימה בלתי אפשרית טכנית, יקרה – בגלל הדלק שנשרף ודוושת המצמד הנשחקת, כואבת – בגלל הקנסות הוודאיים שפקחי העירייה מצמידים בזריזות מביכה ממש אל שמשות הרכב, ומיותרת. מיותרת בעיקר משום כך, שממש כיף להגיע לשם ברגל משפת הים ומהטיילת או מהמדרחוב של נחלת בנימין. באתרים המקדימים האלה יש משום איזון אמיתי לתחושה המיוזעת והדחוסה שאפשר ללקות בה בתל אביב.

"כמו אהובה רחוקה - 75 אתרי הקסם שלי", ספי בן יוסף. כתר, 297 עמ'