שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כמו בסרט
    אילו פושקין חי היום היה עושה קולנוע. על הקשר בין משוררה הלאומי של רוסיה לטרנטינו של אמריקה

    לא מיהרתי לענות בחיוב כשהוצע לי לכתוב ביקורת על "הכושי של פטר הגדול". אני לא מבקר ספרות, חשבתי, מדוע אקח על עצמי אחריות כזאת. מצד שני, מדובר בפושקין, אהבת הקריאה הראשונה שלי, האיש שדוסטויבסקי, טולסטוי וצ'כוב ראו בו מורה דרך. אני אפילו גר ברחוב פושקין. לא, לא במוסקבה, ביפו. פושקין פינת גורקי. ככל הנראה, הברקה גאונית של פקיד בעיריית ת"א שהחליט להקנות לשכונה ניחוח אירופי. אבל אני סוטה מהנושא. פושקין, אמרנו.
    משוררה הלאומי של רוסיה, אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, נולד ב-1799 במוסקבה, בן למשפחת אצולה מיוחסת. ב-37 שנות חייו שינה פושקין לחלוטין את פני הספרות הרוסית של שלהי המאה ה-18, שהיתה נעולה בקלסיציזם מקובע ומתנסחת בשפה מאובנת. כשנהרג בדו-קרב, הותיר אחריו יותר מ-600 שירים, סיפורים, ומחזות כתובים בלשון ספרותית חדשה, צעירה ותוססת. פושקין העניק לרוסית עירוי דם של מילים, ביטויים ותחביר, שנשאבו משפת היומיום ומלשונו הססגונית של העם, ויצר סינתזה שהפכה לבסיס של הרוסית הספרותית מאז ועד היום. אבל זה קרה לפני מאה ושישים שנה. האם הפרוזה של פושקין עומדת במיבחן הזמן? האם גם היום, כמאתיים שנה מיום היוולדו, יעורר פושקין עניין בקורא בן ימינו?
    בתום קריאה מחודשת אני משוכנע שכן. יותר מזה, אילו חי היום, אין לי ספק שפושקין היה עושה קולנוע. סיפוריו נקראים כמעט כתסריטים. המעברים בין סצינה לסצינה מזכירים עריכה קולנועית. הקצב הפנימי של הכתיבה, הדיאלוגים ההדוקים מקדמי העלילה, הרעיונות הויזואליים - כל אלה מעניקים תחושה המעלה על הדעת את חוויית הצפייה בסרט. לכאורה, נראים גיבוריו של פושקין כמו דמויות מרומאן למשרתות: תמצאו שם שודדים אצילים, יפהפיות בוכיות, קצינים בעלי סוד אפל בעברם, מהמרים עם נטייה למיסטיקה ועוד, אבל לומר שסיפוריו של פושקין הם רומאן רומנטי זה כמו לומר שקוונטין טרנטינו מייצר "Movies B '.
    שמו של טרנטינו לא עולה כאן במיקרה. לדעתי, ניתן למתוח כמה וכמה קווי דמיון בין יצירותיהם של השניים. גם פושקין וגם טרנטינו נוטלים פורמט שהוא לכאורה בנאלי ויוצקים לתוכו משמעויות ותכנים מקוריים. שניהם עוסקים בצד היצרי של החיים - באהבה, באלימות, בתאוות הבצע. אומנם ביתר עידון, אבל כמו טרנטינו מטיל גם פושקין את גיבוריו למצבים קיצוניים, לפעמים עד כדי אבסורד, ועם זאת מצליח לשמר את אמינות הסיטואציה. כך ב"הסופה" כשוולדימיר מאבד את דרכו בסערה ואינו מצליח להגיע לחופתו החשאית, או ב"דוברובסקי"', כאשר הגיבור, במסווה של מחנך צרפתי, חודר לבית אויבו ולפתע מוצא עצמו נהדף לתוך חדר ובו דוב פראי.
    ממאפייניו הבולטים של טרנטינו הוא השעטנז הסיגנוני, המייצג שיקופים שונים של המציאות הפוסט-מודרנית. בדומה לכך מערבב פושקין ז'אנרים שונים ב"מלכת פיק", ומחליף את הטון הנאראטיבי בין סיפור לסיפור ב"סיפורי איוואן פטרוביץ' בלקין המנוח". גיבורי חמשת "סיפורי בלקין" חיים בעולם פנימי משלהם, הניזון מספרים, מחינוך או ממסורת, בלי לראות את המציאות כפי שהיא. פושקין מדגיש זאת בכותבו כל אחד מן הסיפורים בטון אחר: נוסח ביירוני קודר ב"הירייה", רומאנטיות ב"הסופה", טון פסטורלי שליו ב"איכרה בת-אצילים" וכיו"ב. בסופו של דבר, גם הוא מעמת כל אחת מדמויותיו עם מציאות עולמן, מנפץ את המודל הבדוי, ומראה שהריאלי עולה על כל שקראו או דמיינו.
    והיתה נקודה נוספת, ליתר דיוק קטע, שבו חשבתי על ההקבלה המשונה הזאת בין טרנטינו לפושקין. סרטו של טרנטינו "ספרות זולה" נפתח בסצינה של צמד מתנקשים, המדברים על המבורגרים בדרך לביצוע רצח. שילוב בלתי אפשרי דומה בין הטרוויאלי-היומיומי לדרמאטי-המוקצן יוצר פושקין ב"הירייה". בעוד אחד היריבים העומד להילחם בדו-קרב מחכה ליריבו "בקוצר רוח שלא יתואר", מגיע אותו יריב אל מקום המיפגש כשכובעו מלא דובדבנים, ואז הוא "עומד תחת איום האקדח, בורר את הדובדבנים הבשלים ויורק את החרצנים" (עמ' 124).
    יותר מכל דמיון סיגנוני או נושאי, מחברת בין פושקין לטרנטינו העובדה שאינם לוקחים את עצמם ברצינות יתרה. שניהם התברכו באירוניה קלילה, המאפשרת להם ליטול זה את עטו וזה את מצלמתו ולומר לעצמם: עכשיו, בואו נשתעשע!
    כאמור, נדבך חשוב ביותר בכתיבתו של פושקין היא השפה. תרגומה של רנה ליטוין אמין וזורם בטבעיות, למרות כמה אי-דיוקים פה ושם. ולסיום, לא אתאפק ואסטה שוב מהנושא. לפני ימים אחדים שוטטתי בחנויות ספרים וחיפשתי יצירות של פושקין בעברית. התוצאה שהעליתי אחרי שבע חנויות, היתה ספר אחד וגם הוא תרגום בן חמישים שנה. מתברר שפושקין כלל לא נכלל בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. כן, אני יודע שבאקלים החברתי / כלכלי / מדיני של היום נאיבי להקים על כך קול צעקה, אבל אולי פני הדברים היו שונים במקצת, אילו במקום לקרוא על שמו רחובות, היו מלמדים את יצירותיו בבתי הספר.
    (הכותב הוא שחקן ומתרגם. מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

    א. ס. פושקין, הכושי של פטר הגדול, מרוסית: רנה ליטוין, אחרית דבר: אולגה לויטן, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 276 עמ'.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים