פצצה קטנה למוח

אוח אני מזדקן. כבר שלושה ימים שכמעט ונתפס לי הגב כשאני עובר מישיבה לעמידה. חנטריש שכמוני, לא עושה שום תנועה מיותרת בתחום הפעילות הגופנית. וככה זה גם נראה. אבל זה עוד כלום. הצפייה בסרטו של ישרי הלפרין -"פצצות בדרך לסוף העולם" – (שישודר הערב, יום חמישי, ב-21:15 בערוץ 3) כמעט ותפסה לי גם את המוח.
כמה זה מוזר לקום בבוקר ולהבין שאתה, שעוד רב עם אבא שלך על כל שטות, ומגחך כמו ילד בן ארבע מול קישקושים מוזרים, ומשתטה בעבודה לפעמים בצורה מביכה ממש, אתה פתאום ילד גדול. ולא שלא ידעתי שאין לי דבר וחצי דבר עם טראנס ומסיבות בטבע. ידעתי. אבל פתאום, כאשר צפיתי בסרט, הבנתי כמה אני זקן.
כן אני יודע מה זה "שאנטי" ו"בלבלה","טריפ" ואפילו את שמו של הסרט אני מבין. אבל אני כבר לא שם. והאמת גם אף פעם לא הייתי. ועוד יותר מזה, אם להתוודות בכנות, גם לא כל כך הפריע לי. כך שהייתי די בטוח שזה אולי יעניין אותי, אבל ממש לא התכוננתי להזדהות המשונה שהצליחו לסחוט ממני יוני רויטל וברטו, שלושת גיבוריו של הסרט.

דון קישוט לא פראייר

"פצצות" הוא סיפורם של שלושה צעירים מן הקריות המקימים חברת הפקות קטנה המארגנת מסיבות טראנס בחיק הטבע. אל מול עינינו המשתאות עולה וצומחת החברה, הנאיבית בתחילה, שלהם. אלא שמה שנראה בתחילה כסיפור די נפוץ כנראה של חבר'ה צעירים שעושים משהו שכל אחד אחר בגילם עושה, אולי קצת יותר ברצינות, הופך עד מהרה לסאגה "דון קישוטית" משהו, של מלחמה בטחנות הצדק המקומיות, וכך לאחר כחצי שעה אנחנו יושבים מופתעים מול סצנה שבה פונים השלושה לבית המשפט העליון, ועניינם מוברר אצל לא פחות ולא יותר, הנשיא אהרון ברק. במלחמה די אבודה מראש, מנסים השלושה בכל כוחם להלחם במשטרת ישראל הסוגרת להם מסיבה אחרי מסיבה, עם או בלי רשיון, עד הסוף המר.
תוך כדי כך, במשך כמעט שעה, רוקם ישרי הלפרין תמונה אמינה אבל גם משעשעת מאד של דור שלם, "אומת הטראנס" כפי שמכנים אותם לפעמים. עשרות ואולי מאות אלפי צעירים הנודדים בלילות של ירח מלא בחיפוש אחר מסיבה הגונה בחיק הטבע. והגונה פירושה בעיקר שיהיו בה מספיק סמים. כולם רוקדים, רואים צבעים, בולעים "ד"ר הופמן" - שמה המשעשע של הגלולה החביבה ביותר על אזרחי האומה - ולא כל כך מבינים מה רוצה מהם המשטרה. "אנחנו זה וודסטוק של היום", הם קובעים ובהרבה רגעים בסרט הם מצליחים לשכנע. אותי לפחות.

חלומו של קופולה

ואני, שלא באתי לקלל, אבל לא בטוח שממש מבין איך מברכים; אני, שלא נוגע אפילו בבדל של ג'וינט, ועוגיות בשבילי זה משוקולד, וכדורים אני לוקח כשכואב לי הראש, מוצא את עצמי פתאום קצת מאוהב בגיבוריו של הלפרין. וזה מוזר, כי סופו הטראגי מעט של הסרט, הוא בעצם מעין הוכחה שלא הכל תמים ושסמים זה כמובן עסק מסוכן. אבל איכשהו, לרגעים לא מעטים הם משכנעים, החברים מהקריות, שהם מייצגים אנשים צעירים בכל רחבי ישראל. זו אינה תופעה שולית וזניחה. לא אקסטזי ולא טראנס.
וישרי הלפרין מראה אותם היטב. באמצעים הכי פשוטים, מגשים הלפרין את חלומו של קופולה, בו כל אחד יוכל לעשות סרטים במצלמת וידאו ביתית. צמד הבנות, רויטל וחברתה המלוות את הסרט בסצנות קצרות בהן הן מסבירות את פירושן של מילים שונות מתוך הסלנג הטראנסאי, הזכירו לי את הזקנים של וורן ביטי ב"אדומים" שסיפרו על ההיסטוריה של המהפכה הרוסית והצחיקו עד דמעות.
לא נראה לי שאתחיל עכשיו לבלוע אקסטזי. קצת מאוחר. והגב שלי תפוס מדי כנראה בשביל טראנס. אבל לפחות פצצה קטנה אחת הבאת גם למוח שלי ישרי. סחתיין!

"פצצות בדרך לסוף העולם". יום חמישי, 19.10, 21:15. ערוץ 3.