השוטר "נזכר", הנאשמת זוכתה

כאשר נאשם מתמודד בבית-משפט מול עדות שוטר, סיכוייו להשיג זיכוי הם קלושים, כיוון שבית-המשפט מניח בדרך כלל כי עדותו השוטר היא המשקפת את האמת ואת נסיבות האירוע. אבל לקביעה הזאת יש גם חריגים: כאשר בעדותו של השוטר נחשפים פגמים, הם עשויים לערער את אמון השופט בטענות התביעה, ולהביא לזיכוי הנאשם.
זה מה שקרה לנהגת שהואשמה בבית-המשפט לתעבורה באשקלון, בפני השופטת דליה קליימן, בעבירה של דיבור בטלפון נייד תוך כדי נסיעה. זוהי עבירה חמורה, המחייבת בשתי נקודות ו-750 שקל קנס. ברישום שערך השוטר לאחר שעצר את הנאשמת, הוא ציין כי הנאשמת הגיבה במלים "אין לי מה לומר", כאשר ביקש ממנה להציג את גירסתה לאירוע. לכאורה, בנסיבות שבהן לנאשם "אין מה לומר", בית-המשפט יעדיף לקבל את הגרסה היחידה - גירסת השוטר. גם אם הנאשם יטען כי לא היו דברים מעולם, וגירסת השוטר אינה נכונה, הנטייה הטבעית של בית-המשפט תהיה שלא להאמין לו, משום שלא הציג את השגותיו בפני השוטר כאשר נרשם לו הדו"ח. "עדות כבושה", מכנה זאת השפה משפטית.
אז איך בכל זאת החליטה השופטת לזכות את הנהגת? מסתבר שבמהלך עדותה בבית-המשפט, ציינה הנאשמת כי היא ניהלה ויכוח ארוך ומר עם השוטר, במגמה לשכנעו שטעה כאשר קבע שהיא אחזה במכשיר הטלפון הסלולרי שלה תוך כדי נהיגה. הנאשמת טענה כי היא משתמשת בדיבורית אישית, ובשום אופן לא אחזה בטלפון בידה. בחקירה נגדית שערך הסניגור, הודה השוטר שאכן סביר להניח כי התקיים דו-שיח בינו לבין הנאשמת לפני שהיא הודיעה לו "אין לי מה לומר". הנאשמת העידה כי אמרה את הדברים לאחר שהתייאשה מהאפשרות לשכנע את השוטר שאין הצדקה לרישום הדו"ח.
בנוסף, עדותו של השוטר עשתה רושם לא אמין על בית-המשפט. למרות שהשוטר לא ציין ברישום שערך פרטים מהותיים הנוגעים לנסיבות ביצוע העבירה, כאשר העיד במשפט לאחר שנה, הוא ידע לציין כי הכביש היה פנוי, הרכב נראה ממרחק של 300 מטרים, וכי הוא נאלץ לבצע פניית פרסה כדי לעצור את המתלוננת. משום שהופיעו פתאום, התייחס בית-המשפט לדברים בחוסר אמון, והטיל ספק בגירסת השוטר כולה. לכן, החליט לזכות את הנאשמת מחמת הספק.