שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כרוניקה של מוות ידוע מראש

    אריאנה מלמד על "הפלגה אחרונה" המופלא ורב העוצמה של זיגפריד לנץ

    "לא ידענו הרבה על ארנֶה, ידענו רק שאביו, רב חובל לשעבר ובעליה של ספינת חופים, הלך מרצונו אל המוות עם כל בני משפחתו, לא בשעת הפלגה, אלא בביתם שבעיבורה של קוקסהאוון. רק אצלו, אצל ארנה, צלחו נסיונות ההחייאה. את הוריו ואת שתי אחיותיו הבכירות לא יכלו עוד השכנים, שגילו את האסון, להחזיר לחיים. אבי נסע להלוויה של חברו מילדות, ולאחר שובו בישר לנו שבקרוב תגדל משפחתנו, נקבל תוספת חביבה, ביישנית, ילד בן שתיים עשרה, ארנה הלמר שמו. עדיין זכורים לי נסיונותינו הרבים להציל מפיה של אמי פרטים נוספים, אבל היא לא הסכימה לומר לנו כלום". כך, בבת אחת, זוכה הילד ארנה הלמר לחיים חדשים ולמשפחה חדשה, וגם לצל. הצל הוא זה של המספר המופלא שברא זיגפריד לנץ ("השיעור בגרמנית") ברומן קצר, מהודק, על סף הלקוניות המבורכת כל כך כשמדברים על מה שבאמת קשה לומר אותו ובלתי אפשרי לחלוטין להסביר.

    מאחרוני המספרים ההגונים

    "הפלגה אחרונה" הוא סיפור מותו הידוע מראש של ארנה. הוא סיפור של שתיקה ושל אשם, של נסיון נוגע ללב לשמור על חזות של נורמליות כששום דבר בחייו של ילד בן 12 שאביו רצח את כל משפחתו כבר לא יכול להיות נורמלי, ובכל זאת, בבית קודר אחד על שפך נהר האלבה, קרוב מדי לנמל ולמים ולפיתוי לשקוע, מנסים ומשתדלים עד כלות.
    זיגפריד לנץ הוא אחד מאחרוני המספרים ההגונים שאני אוהבת. מהו מספר הגון? כזה שאינו בונה דרמה רק כדי לספק לקורא דרמה. כזה שמבחין מייד, ובעצם עוד לפני הכתיבה, בין מה שחשוב באמת, מה שאי אפשר להביעו ומה שצריך לנסות ולפענח בספר, ואם הדברים אינם מתיישרים יפה עם טעם הקהל, מה בכך. ולכן כבר ברגע הראשון של "הפלגה אחרונה" ידוע לנו שארנה מת. "הם הטילו עלי לארוז את עזבונו של ארנה" - זאת שורת הפתיחה. היא מופיעה מפיו של איש צעיר שהוא בנה הבכור של המשפחה שאספה את ארנה אל ביתה אחרי הטרגדיה שלו, ועכשיו גם המספר נאלץ לחוות טרגדיה: לא רק המיסתורין של המוות, אלא גם חוסר היכולת להסביר לעצמו מדוע אירע מה שאירע.
    קשה עוד יותר להסביר מתוך הזכרונות, כי הם מתעתעים. קשה עד מאד להשלים עם המת הנעלם, כשאפילו קבר אין: אי לכך המספר נע בין מונולוגים שמופנים לארנה ומבקשים את עזרת זכרונו שלו לבין סיפור, במלים קטנות ובלי שום דיווח מיותר על עומק העצב. הסיפור הוא כרונולוגי פחות או יותר, ומתעד גם את המאמצים הכנים וגם את אוזלת היד של משפחה שלמה ברצון המבורך להציל ילד שאינו יודע כיצד לצאת מתהומות של ייאוש. ואינו יכול.

    מינורי ורב עוצמה

    ולכן, בגלל המלים הקטנות מאד, בגלל העדר מוחלט של כל נראטיב פסיכולוגיסטי, בגלל הישירות והדיוק של הלשון, נסוך על הספר הזה עצב כבד שפוגע מייד בקורא, יותר מאשר כל שרשור מלים אודות העצב הכבד. בחוכמת-מספרים עילאית נמנע זיגפריד לנץ, מטובי סופריה של גרמניה, מלהעניק לסיפור הקטן הזה ממדים פילוסופיים. אם יש כאלה, יואל נא הקורא למצוא אותם בעצמו, במלאכת הפרשנות ההכרחית שמתלווה לכל קריאה. לנץ אינו משים עצמו פרשן של חיים ומוות. הוא רק בודק: את גבולות האהבה והזכרון, הזעם והתסכול, המבוכה העצומה והאבל הכבד והחרישי, הדבר שאפשר לקרוא לו "דכאון", אבל אם נקרא לו כך, נסכם אותו במינוח קליני. זה לא יהיה סיפור, זה יהיה דיווח.
    חוכמת המספר של לנץ בונה את דמותו שובת-הלב של ארנה לאט, במתינות של חיי אנוש, מתוך פרטי היום-יום של חיים קודרים למדי, וכך אנחנו מתוודעים לגיבור שהיינו רוצים, לו רק ניתן היה, להשתדל ולהציל אותו: כך נחווה גם את תחושת ההחמצה הכבדה של המספר ובני ביתו. גם הם השתדלו.
    מתוך האמפתיה העמוקה שנוצרת כלפי ארנה, סיפור קטן על משפחת יורדי-ים גרמנית בשפך הבלטי הופך להיות, כבר בעמודים הראשונים, לחלק מן הזכרון שלנו כקוראים. הספר הזה לא נקרא בבת אחת אלא נצרב באיטיות לתוך המוח, והוא יישאר שם ויהדהד, עוד ועוד. מאז "חרפה" של קוטזי לא נתקלתי ביצירת אמנות מינורית ורבת-עוצמה שכזאת. במלים אחרות: : כבר יותר משלוש שנים לא קראתי ספר כה טוב. מי שמחפש חוויה אסקפיסטית קלה, רצוי שיימנע. אין כאן נחמה, לבד מן הידיעה המשותפת למחבר, למספר ולכל קורא, שכולנו זעירים ומוגבלים כל כך ביכולתנו לעשות משהו למען הזולת.


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מתוך עטיפת הספר
    עטיפת הספר. ללא נחמה
    צילום: מתוך עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים