הכניסה לדואר זר אסורה

הערה: ראיון קצר עם קן חמידי התווסף לכתבה לאחר פרסומה.

האם דואר אלקטרוני בלתי רצוי מהווה "סוג של הסגת גבול אלקטרוני", כפי שטוענת יצרנית השבבים "אינטל"? האם הודעת דואר אלקטרוני היא אמצעי ביטוי שמוגן בחוק, כפי שטוען קן חמידי, עובד החברה לשעבר? התשובות לשאלות אלה עשויות לקבוע את גבולות חופש הביטוי באינטרנט.
המלחמה שהכריז תאגיד "אינטל" על חמידי תיכנס בקרוב לשנתה השביעית, אך הוא עדיין לא אמר נואש. על אף שהפסיד בשלוש ערכאות קודמות, הוא משוכנע שהניצחון עוד יגיע. "זכייה של אינטל תביא לחיסול זכויות הפרט של הגולשים", קובע חמידי באתר האינטרנט שלו.

חמידי: "אינטל ניצלה לרעה"

שורשי הפרשה נעוצים ב-1990. חמידי, שעבד כמהנדס בקמפוס "פולסום" של אינטל בקליפורניה נקלע לתאונת דרכים בזמן העבודה. על אף שסבל מכאבי גב כתוצאה מתאונה, אינטל סירבה להשתתף בהוצאות הטיפול של חמידי ולבסוף פיטרה אותו בשנת 1995, בגין "אי-התאמה".
חמידי סבר כי פוטר מאחר שהיה מבוגר וחולה. הוא החליט לצאת לקרב נגד יצרנית השבבים, במטרה לקבל פיצויים על העוול שנגרם לו, לדעתו. הוא הקים ארגון בשם FACE (ראשי תיבות של "עובדי אינטל בעבר ובהווה"), שמטרתו להסביר כיצד יצרנית השבבים הגדולה בעולם מנצלת לרעה את עובדיה.
חמידי השתמש בכתובות הדואר האלקטרוני של עובדי אינטל שהיו ברשותו למשלוח מכתב לאלפים מהם, בו האשים את יצרנית השבבים ביחס לא הוגן כלפי העובדים ובניצול לרעה.
המכתב נשלח לכ-30,000 עובדי החברה בשישה משלוחים שונים, שהתפרשו על פני שנתיים. חמידי התעלם מבקשת "אינטל" לחדול ממעשיו והשתמש באמצעים שונים כדי לעקוף את ניסיונות החברה לחסום את המשלוח. עם זאת, הוא טרח למסור לנמענים כי יסירם מרשימת הדיוור שלו אם יתבקש. לדבריו, הוא קיבל 450 בקשות כאלה ונענה להן.

האישום: "הסגת גבול"

אינטל תבעה את חמידי ב-1998 בגין "הסגת גבול" באמצעות הדואר האלקטרוני. פרקליטי החברה ביססו את תביעתם על חוק מהמאה ה-17, שמטרתו להגן על בעלי אחוזות מפני פולשים לא רצויים. שלוש ערכאות בקליפורניה פסקו בשנים האחרונות לטובת התאגיד ונגד חמידי, שהשתמש במשאביו הדלים כדי לעמוד מול סוללת עורכי הדין של החברה.
בית משפט מחוזי בסקרמנטו נענה לבקשת אינטל והוציא ב-1998 צו מניעה המורה לחמידי לא לשלוח עוד מכתבים לעובדי אינטל. בית המשפט המחוזי של קליפורניה אישרר פסיקה זו ובית המשפט לערעורים במדינה יישר קו בחודש דצמבר, 2001, כאשר פסק, בהרכב של שלושה שופטים, שחמידי הסיג גבול וכי הדואר האלקטרוני ששלח אינו זכאי להגנה של חופש הביטוי.
"אינטל רשאית לקבוע מי נכנס למערכת הדואר האלקטרוני שלה כפי שהיא רשאית לשמור על מפעליה. אין לאף אזרח הזכות להיכנס לעסק פרטי ולהטריד עובדים שמנסים לבצע את עבודתם", קבע השופט פרד מוריסון, שייצג את דעת הרוב.

"שרתי דואר אינם פורומים"

"שרתי דואר אלקטרוני פרטיים נבדלים מהאינטרנט. הם אינם פורומים ציבוריים", פסק מוריסון, "חברה פרטית שהחליטה להשתמש במערכת הדואר האלקטרוני אינה הופכת את המערכת הזו לפורום לדיונים ציבוריים".
מוריסון ושופט נוסף דחו את טענת האגודה לזכויות האזרח בארה"ב, לפיה הנזק שנגרם מהודעה אלקטרונית אינו משתווה להסגת גבול פיזית.
השופט דניאל קולקיי התנגד נחרצות לדעת הרוב. "הבדל בין פלישה לקניין פיזי כמו בניין לבין כניסה לקניין רוחני הוא מהותי", קבע, "הנזק היחיד שנגרם ממשלוח דואר אלקטרוני הוא הזמן שבוזבז על קריאתו, אם הנמען מוכן לקרוא אותו".
"אם משלוח הודעה בדואר האלקטרוני הוא הסגת גבול, אז שיחות טלפון ללא הזמנה מוקדמת אף הן מסיגות גבול, כמו פקסים, גלי רדיו ואותות טלוויזיה. ומה יקרה כאשר בת זוג זועמת תגיד לארוסה לא להתקשר אליה יותר ולאחר מכן הטלפון יצלצל בכל זאת והוא יבקש להתפייס? בן הזוג עבר על החוק, כמובן", כתב קולקיי.
אנשי האגודה לזכויות האזרח טענו כי אי אפשר להתייחס לדואר האלקטרוני של חמידי כאל "משלוח המוני", מאחר שכל עובד קיבל שישה עותקים בלבד במשך שנתיים. "לא סביר שמשלוח כזה שיבש את פעולת מערכת הדואר האלקטרוני של אינטל", הם קבעו.

חמידי הופך לבוקר

חמידי, 55, ערער על הפסיקה לבית המשפט העליון בקליפורניה. "אני נחוש בדעתי להעביר את המסר שלי, בדרך זו או אחרת, כל עוד המשלוח חוקי", הבטיח וקיים. חמידי שכר סוס, חבש כובע בוקרים ורכב מספר פעמים לשערי מפעל פולסום של אינטל, כדי למסור את המכתב שלו. לעובדים בצאתם את המפעל.
בית-המשפט העליון של קליפורניה נענה לעתירת חמידי בחודש מרץ והודיע כי ידון בתיק. המשפט צפוי להיפתח לקראת סוף החודש. אי אפשר לזלזל במשמעות הפסיקה הצפויה בתיק: בעוד בתי משפט בארה"ב פוסקים שוב ושוב נגד מפיצי דואר זבל מסחרי, במקרה של חמידי מדובר בפעם הראשונה שבית משפט עליון מתבקש לדון באיסור על אדם לשלוח את דעותיו בדואר האלקטרוני.
בית המשפט יתבקש להחליט את גבולות חופש הביטוי באינטרנט - האם, כפי שאינטל טוענת, לחברה יש הזכות "לגדר" את שרתי הדואר שלה או, כפי שחמידי טוען, כל כתובת באינטרנט חייבת לקבל מידע לגיטימי כמו דעה מכל כתובת אינטרנט. בית המשפט יתבקש לשקול שאלות נוספות, שמתבקשת בעניין זה: האם סביר שחברה שמשתמשת במערכת הדואר האלקטרוני תאסור על אנשים שאינם עובדי החברה לשלוח לה דואר אלקטרוני? האם איסור כזה הוא בר אכיפה?

מאבק על עתיד התקשורת באינטרנט

פרקליטי ההגנה, בהם פעילי האגודה לזכויות האזרח בארה"ב וארגון החזית האלקטרונית (EFF) שלוחם על זכויות הפרט באינטרנט, טוענים כי התביעה של אינטל מאיימת על עתיד התקשורת החופשית באינטרנט. הם מצביעים על האבסורד בתביעה של אינטל. אם אינטל תזכה בתביעה, הרי שכל חברה שמפעילה אתר תוכל לתבוע כל אדם ששלח PING (תוכנה קטנה שתפקידה לקבוע את זמן ההעברה של הודעה ממחשב אחד לאחר).
"אני האדם היחיד בעולם שבית משפט הורה לו לא לשלוח דואר אלקטרוני לעובד אינטל", מוסר חמידי בראיון בדואר האלקטרוני ל-ynet

אינטל טוענת שאין כל הבדל בין הדואר ששלחת לבין דואר זבל

"אני מאמין שיש הבדל ברור. דואר זבל (ספאם) הוא דואר מסחרי שנשלח ללא בקרה ואילו המכתבים שלי כללו הסברים בנושא זכויות העובדים באינטל, שיש בהם עניין לציבור. מטרת המכתבים היא להעביר לציבור העובדים מידע".

אילו יכולת לשלוח את המכתב לעובדי אינטל, מה היית מוסר להם?

"הייתי מסביר להם על מדיניות 'הפחתת הראשים' של אינטל. החברה הודיעה כי תקצץ 4,000 משרות השנה באמצעות מונח עם ניחוח אצילי, "פרישה מרצון". למעשה, מספר המפוטרים גבוה הרבה יותר. אינטל 'מסמנת' את העובדים היקרים מדי עבורה או עובדים מבוגרים, עובדים שסובלים מבעיות בריאות או כאלה שסר חינם בעיני ההנהלה ו'נפטרת' מהם בלי לשלם להם את המגיע להם.
אינטל הורסת חיים של אלפי עובדים, ולא מתחשבת בקריירה שלהם, בגאווה שלהם, בבריאות המנטלית או בביטחון העצמי שלהם. בד בבד, החברה טוענת כי "אינטל זה מקום מצוין לעבוד בו" או "העובדים הם הנכס הגדול ביותר של אינטל". פוסטרים ברוח זו תלויים במסדרנות ובחדרי הישיבות במפעלי החברה. אני חושב שעובדי החברה זכאים לדעת על כך. עובדי אינטל חייבים לדעת שיש בידם כוח שווה לזה של בעלי המניות וצרכני החברה. הם לא צריכים לחשוש להתאגד ולהגיש תביעה ייצוגית".