מוסיקה קלאסית: מוצרט בעברית לכל המשפחה

עונת האוספים בעיצומה, ומקומו של מוצרט לא נפקד ממנה. "כיום משווק מוצרט לכל והפך למותג – תרנגולת המטילה ביצי זהב," כותבים עורכי האוסף. אין בכך כל רע, וזה אפילו משמח שאפשר למכור את מוצרט כפי שמוכרים את יהורם גאון, ושמוסיקה קלאסית אינה רק נחלתם של מנויי הפילהרמונית.
תרשו לי רגע של נוסטלגיה : הנסיעה מן המובלעת הסורית לתל-אביב, בטרמפים, ארכה יותר מעשר שעות. אבל זה היה כדאי, כי הצלחתי להגיע להיכל התרבות בתל-אביב לפני שמונה בערב. דניאל ברנבוים ניגן שם את הקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט עם הפילהרמונית. כניסה חינם לחיילים. גם הדרך חזרה לרמת-הגולן ארכה כעשר שעות, ובבוקר, בחורף 1973, שבתי להאזין למוסיקת התותחים הסוריים שרדפו אחרינו יום ולילה.
אני מוכן להתאמץ בשביל מוצרט, ועכשיו אני עושה את זה בדרך הקלה: בזמן שאני מקליד את הרהורי, משמיע המחשב שלי את שלושת הדיסקים בזה אחר זה. המוסיקה נפלאה, ולמוצרט אפשר להאזין בלי קושי גם כמוסיקת רקע. ללא הפסקה אני שומע קטעים מתוך סימפוניות, אופרות, סונטות לפסנתר, קונצ'רטי וחמישיות לכלי קשת.
לא במקרה מזכיר האוסף הזה אלבום משולש אחר, שיצא בעקבות הסרט 'אמדיאוס'. שני האוספים פותחים באותה יצירה, הסימפוניה מס' 25, ובשניהם יש מבחר מיצירותיו של מוצרט. אבל האוסף החדש איננו העתק מיובא, וניכר שהושקעו בו מאמצים רבים לטובת המאזין העברי. בנוסף לשלושת הדיסקים יש בקופסה גם חוברת בת 24 עמודים, ובה מידע על כל היצירות המושמעות באוסף. הפתעה נוספת היא מילון מונחים קצר, המסביר את המושגים המוסיקליים המופיעים בחוברת.

האוסף

לא קל לצמצם את שש-מאות-ומשהו יצירותיו של מוצרט לרצף של ארבע שעות האזנה. בשני הדיסקים הראשונים החליטו עורכי האוסף להשמיע את היצירות שבחרו בסדר כרונולוגי, על-פי זמן כתיבתן. יש הגיון תיאורטי ואפילו חינוכי בחלוקה כזו, אבל כשמדובר במוסיקה , האוזן שלי שוכחת את כללי הלוגיקה, והמעברים החדים בין סימפוניה לסונטה לפסנתר מקפיצים אותה ממקומה.
הדיסק השלישי מוקדש כולו למוסיקה קולית, והוא אחיד יותר בסגנונו ומאד נעים להאזנה. יש בו פרקים מתוך ארבע האופרות המפורסמות של מוצרט: 'נישואי פיגארו', 'דון ג'ובאני', 'כך עושות כולן' ו'חליל הקסם', וכן פרקים מתוך המיסה הגדולה והרקוויאם.
כמעט כל היצירות באוסף הזה ידועות ומוכרות, וכשמדובר במוצרט קשה להתאכזב גם כשבוחרים בעיניים עצומות. למרות זאת, ארבע שעות האזנה לאוסף החביב הזה לא הביאו אותי על סיפוקי. מתוכן מוקדשות פחות משלושים דקות למוסיקה קאמרית, ואין בהן אפילו רביעיית מיתרים אחת. ומה לא הייתי נותן עכשיו בעד רביעייה? לפחות שלוש סימפוניות שלמות.

הביצועים

עורכי האוסף מצהירים, שבחרו את הביצועים הטובים ביותר מתוך מבחר של עשרות מבצעים שונים. ואכן, ההקלטות באוסף הזה לקוחות מחברות התקליטים המצוינות דקה, פיליפס ודויטשה גרמופון, ובין המבצעים התזמורת הפילהרמונית של וינה, המנצחים קרל בוהם וגאורג שולטי והפסנתרנים גזה אנדה ואנדראס שיף.
האם אלו אכן המבצעים הטובים ביותר? לא בהכרח. הם טובים, ופעם אולי היו הטובים ביותר. בנג'מין בריטן, המלחין הבריטי הנודע, שניצח על הסימפוניה של מוצרט הפותחת את האוסף הזה, מת לפני עשרים וחמש שנים. רוב היצירות באוסף הוקלטו לפני יותר מעשרים שנה, והוותיקה בהן הוקלטה לפני ארבעים ושש שנים. הדבר משפיע על איכות ההקלטה, ובחלק מן ההקלטות האנלוגיות ניתן להבחין ברחשי הרקע. העורכים אינם מסתירים עובדה זו, אבל התירוץ שלהם (האיכות המוסיקלית) אינו משכנע. אני משער שהסיבה האמיתית נעוצה במחיר שעל חברת 'הליקון' לשלם עבור זכויות ההקלטה.

מדריך למאזין

כאמור, מצורפת לאוסף הזה חוברת בעברית, המציגה בקיצור את היצירות המושמעות בו. זהו רעיון מבורך, שעשוי לחבב את ההאזנה למוצרט על מי שפוגש בו כאן לראשונה, ואף לגרות את סקרנותו המוסיקלית. לכל אחת מן היצירות מוקדשת פיסקה אחת, המסכמת במלים מעטות את אופיה של היצירה ממנה נלקח הקטע הנבחר. זוהי, בהכרח, כתיבה אנקדוטלית, אבל יתרונה בכך שהיא יוצרת עוגן של אסוציאציה. משהו מן היצירה נותר בזכרון של המאזין. סגנון הכתיבה מערב בין אמירות טכניות חסרות פשר, כגון "לה מאז'ור הוא סולם הססגוניות והשקיפות אצל מוצרט", לבין טריוויה פשוטה, כגון "הקונצ'רטו נכתב כשמוצרט היה בן 20."
מה שמערער במקצת את אמינות הטקסט הם הסופרלטיבים המציפים אותו. מה נותר לעורכים לכתוב בחוברת שתיועד לאוסף של באך, אם קבעו כאן ש"מוצרט הוא הגאון רב-הצדדים והמושלם בכל אמני המוסיקה בכל הדורות"? כמעט כל יצירה מתוארת בחוברת הזו כ"שיא מבחינת הברק התזמורתי," "יצירת מופת בפני עצמה," "אחד ממעשי האמנות המופלאים של התרבות המערבית," "אחת היצירות הכליות הנשגבות," ועוד ועוד.
אני מנחש שאת החוברת עיצבה צעירה חדת עין. האותיות הקטנטנות הן משימה בלתי-אפשרית למי שעבר את שנות השלושים של חייו, וגם משקפי קריאה לא יקלו את המשימה. לי הזכירה החוברת את מבחני הראייה שעברתי בלשכת גיוס, כאשר גיליתי את עיוורון הצבעים החלקי שלי, שבו לוקה אחוז משמעותי מן הגברים. הדפסה של אותיות שחורות ואדומות על רקע אפור מעונן היא דרך מצויינת להסוות את סימני הכתב.

מילון מונחים

אחת הסיבות לכך שהמוסיקה הקלאסית נחשבת ל'רצינית' ומפחידה קשורה בשמות ובמינוחים המקצועיים הזרים לרוב העולם. אין זה מקרי שהיצירות הקלאסיות הפופולריות מכונות בשמות של ממש, כגון 'סונטת אור ירח', 'תמונות בתערוכה' או 'זמזום הדבורה'. קשה יותר לזכור יצירות בשם הסימפוניה השניה בדו דיאז מינור אופוס 206.
לכן יש לברך את עורכי האלבום הזה, שצירפו אליו מילון קצרצר (המודפס הפעם על רקע לבן ונוח לקריאה), שמסביר את המונחים המוסיקליים המופיעים ביצירות שבאוסף. הרעיון מצוין, הביצוע קצת פחות. חבל שהעורכים לא טרחו לעיין במילון למוסיקה, כדי שלא להכשיל את קוראיהם. אנדנטה פירושו בתנועה איטית, ולא "בתנועה שקטה". קונטרפונקט הוא מנגינה כנגד מנגינה, ולא "כמה קווים מלודיים היוצרים את ההרמוניה." רקוויאם הוא מיסת האשכבה, ולא "מוסיקה שהולחנה למיסת האשכבה הקתולית."

מי צריך את זה?

האוסף הזה הוא מתנה נהדרת לכל מי שחושש ממוסיקה קלאסית. הוא נעים להאזנה, וכל אחד יוכל למצוא בו משהו שיקלע לטעמו, ויגרה אותו להאזנה נוספת. אחת ממעלותיה של המוסיקה של מוצרט היא האפשרות להשמיע אותה באולמות הקונצרטים, וגם לעשות בה שימוש כמוסיקת רקע. כמה טוב יהיה לשמוע מוסיקה כזו בבתי-קפה ובסופרמרקטים, במקום מוסיקת המעליות המקובלת.
אני אשמור את שלושת הדיסקים בתא הכפפות של מכוניתי. אוסף כזה מתאים לנסיעות קצרות וארוכות, והשלווה שמשרה המוסיקה של מוצרט תסייע לי להתעלם מן האוטובוסים של אגד, שעוקפים אותי במהירות העולה על כל דמיון.
'הפלא של מוצרט', שלושה דיסקים וחוברת בקופסה בהוצאת 'הליקון', במסגרת 'הסדרה המשולשת' המוקדשת למלחינים הגדולים. איסוף ועריכה: ירון קרשאי, ענבל גרון ומשה גולדשטיין. עיצוב: יעל יעקבי.