שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "למה יש פה כושי?"
    לרגע אחד העולם נראה בדיוק כפי שהוא צריך, אבל אז החלו להישמע קולות אחרים. בתוך המים היה מעגל של ילדים מתיזים, מתקרבים, מאיימים על ילד קטן מהם, שחום עור ומבוהל. באיחור מסוים הבנתי שזה הזמן למעשה הגון

    זה אמור היה להיות יום של סיורים בבריכות שחיה ברחבי הגליל שבסופו נמצא את המושלמת: צלולה ושקטה, מסבירת פנים ומכניסת אורחים. אי של תכלת שוקטה ושל תום רבוע ומחופה חרסינה, ותחום בהרים ירוקים ושוקטים גם הם. מקום נעים. מקום שלו, מקום בטוח.
    ישבתי על שפת הבריכה ששמה ומקומה לא חשובים כרגע, כי מה שהתרחש בה לא אירע באשמת האתר או מפעיליו החייכניים. הם לא ידעו ולא היה עליהם לדעת. הם בסך הכל פתחו את שעריה לחבורת ילדים מקייטנה, שעשו במים את מה שכל חבורת ילדים עושה במפגש עם התכלת השוקטת: המון רעש. לא נורא. אחר כך הם הפליאו בקפיצות נועזות ומיותרות לחלוטין אל תוך המים הרדודים. לא נורא. אחר כך הם התיזו המון מים לעבר המשתזפים על הדשא. ככה זה, ילדים. בני אחת עשרה, שתים עשרה לכל היותר.
    מתחת לשמשיה שמימיני ישבה תיירת. קצת מתוך סקרנות ומאחר שתיירים הפכו נדירים כל כך אצלנו, ואחרי שזיהיתי אותה בוודאות כאחת שלא משלנו, אשה בשלהי שנות השלושים שלה עם חוורון אירופי מובהק, התבוננתי בה וניסיתי לחבר לה סיפור. למה באה, למה דווקא עכשיו.
    מכר הדשא שמאחורי השמשיות הגיחה ילדה שחומת-עור ומקורזלת והתיירת חיבקה אותה ונשקה לה ועטפה את כתפיה הרוחפות במגבת גדולה. מלים רכות באיטלקית הוחלפו ביניהן, והילדה השמיעה פעמוני צחוק והידסה אל הקיוסק וחזרה עם קרטיב צהוב ומנטף ועם אושר קטן בעיניים. לרגע אחד נראה העולם בדיוק כפי שהוא צריך להיראות בבוקר שטוף שמש, ואפשר היה להסיט את המבט מן התיירת והילדה הלאה, אל עבר ההרים, ולחוש כאורחת לרגע במקום שכולו טוב.
    אבל באותה שעה, במים, החלו להישמע קולות אחרים, והם אילצו את המבט המשוטט להפסיק לבהות ולהתמקד . "כו-שי מ-לוכ-לך! נז-רוק אותך לפח!", שמעתי פעם ועוד פעם, ובפעם השלישית כבר אי אפשר היה שלא להביט ולא לראות: בתוך המים היה מעגל של ילדים מתיזים, מתקרבים, מאיימים על ילד אחר, קטן מהם, שחום-עור ומבוהל, והתיירת כבר עמדה על שפת המים וניסתה לחלץ אותו מביניהם, ושמעתי אותה מדברת מעט עברית איטית ומהוססת ושואלת, "למה לעשות ככה", אבל התשובות של מעגל הילדים היו בליל של צעקות ואי אפשר היה לשמוע דבר.
    קטן ומצונף ונוטף מים ורועד מפחד היה הילד שהיא עטפה בזרועותיה והושיבה על ברכיה וחיבקה ונישקה כשהוא בכה. הילדה השחומה שמטה את הקרטיב שלה ובכתה גם היא קצת וליטפה אותו. בתוך המים, מעגל הילדים התפזר לו, אבל כמה מהם המשיכו לשיר, כושי מלוכלך, נזרוק אותך לפח.
    ושניים מן המעגל יצאו מן המים כמי שלא באו על סיפוקם וניצבו, מתריסים, בפני האשה היושבת מתחת לשמשיה וילד בוכה בחיקה. אחד, מגודל מאד, עמד קרוב מדי אליה, כמטחווי יד מושטת, והוא אכן הצביע על הילד ושאל בקול רם מדי, "למה יש פה כושי". האשה נשאה אליו עיניים רחומות ואדיבות ואמרה, "זה בן שלי".
    "מה בן שלך, מה", נהם המגודל. "מהזבל הבאת אותו? בשוק קנית אותו? ילד כושי עאלק!" ואז פנה לעבר הבריכה וקרא בשמותיהם של חבריו וצעק להם, "בואו להסתלבט, כושי בוכה", והאשה נסתה לענות לו אבל אולי נגמרו לה המלים בעברית ואולי נגמר לה הכוח, וכבר החלו להגיח מן המים שבעה או שמונה ילדים מלאי עליצות שנמצא להם פתאום עיסוק נאה יותר מהתזת מים, ובאיחור מסויים הבנתי שזה הזמן למעשה הגון, וקמתי ופסעתי אל עבר האשה שנראתה קטנה מאד פתאום וזקוקה גם היא לחיבוק, בלי מלים מיותרות, ואכן זה מה שקרה: חיבקתי אותה ואמרתי לה באנגלית שאני מצטערת, מאד אפילו, ואז עמדתי קרוב מדי למגודל שבכלל לא חשב לזוז משם ואיימתי עליו. זה מה שיצא באותו רגע. "אם אתה לא זז מפה, אתה והחברים שלך, ואם אתה לא סותם את הג'ורה המלוכלכת שלך, יש לך עסק איתי", אמרתי לו, ולהפתעתי זה פעל, וכל החבורה נשרכה למים תוך כדי סינון קללות, הפעם נגדי. קטן עלי.
    היא לא היתה מבוהלת. היא פשוט היתה מוכת תדהמה. "אני לא ידעתי, אני לא חשבתי שבישראל...ככה...בישראל?"
    "לא ידעת שיש כאן גזענים?"
    "לא... לא חשבתי שאפשר...שיהודים..."
    התיישבנו, הדלקנו סיגריות. היד שלה רעדה. הילד הקטן, כבר לא בוכה, רבץ בחיקה ומצץ אצבע.
    היא אמרה שקוראים לה ג'ינה והיא מאיטליה ומאוהבת בגליל וכל שנה היא ובעלה באים לכאן בקיץ לחודש ויותר. היא יודעת מעט עברית מבית ספר של הקהילה היהודית ברומא, אבל הילדים לא יודעים עברית. הילדים מברזיל. הקטן, ששם החיבה שלו הוא מיצ'ו – חתלתול – הוא בעצם גדול יותר מן הילדה המקורזלת, אנה. הוא לא הבין מה צעקו לו במים, ואולי טוב שכך, אמרה ג'ינה, כי הוא כבר סבל מספיק בחיים שלו. מיצ'ו עבר התעללות קשה עוד לפני שננטש באמצע רחוב בסאו פאולו, וגם אחרי שהיא אימצה אותו באהבה גדולה, כמה מסימניה יישארו איתו לעולם, כמו הצלקות מן הסיגריות שכיבו על גוו.
    חיבקתי אותה שוב. זה מה שיצא באותו רגע. היא רצתה שאבטיח לה שדברים כאלה לא יקרו לה יותר בישראל. לא יכולתי. מתוך הבנה ששום דבר כבר לא יעזור לחבורת הילדים האחת הזאת, לא הלכתי לחפש את המדריכים שלהם כדי לנסות להעביר שיעור בדרך ארץ. לא הייתי גאה בעצמי על האלימות המילולית שלי, אבל יש רגעים שבהם זה מה שיוצא לנו, בשבתנו כישראלים שצריכים לפתור בעייה. גם לא יכולתי להבטיח לה שאהיה לצידה בפעם הבאה כשזה יקרה, בבריכה אחרת, מסבירת פנים, רוגעת ושלווה. במקום שלו, במקום בטוח.
    לפני שנפרדנו, ג'ינה הבטיחה שתבוא הנה גם בשנה הבאה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים