שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צרות בגן עדן
    "פארדיס, גן עדן אבוד" (שבת, ערוץ 8) הוא סרט יפהפה ועצוב שמחבר בין דיכוי הנשים בחברה הערבית לבין בעיית הזהות של פלסטינים תושבי ישראל. אריאנה מלמד על קולנוע אמיץ

    אשה צעירה מבקשת לבנות לעצמה זהות, ומתחילה לחפש אותה בתוך הכפר שלה. לאבתיסאם מראענה לא קל: היא ערביה, מוסלמית, משכילה, לא נשואה, קולנוענית – ואין לה מודלים לחיקוי, או דמויות מופת של נשים שאיתן תוכל להזדהות. באשר תפנה, היא שומעת מקהלה של קולות שבעצם מדברים מעליה, מושכים אותה בחזרה אל תוך קונפורמיזם שנדמה כי נועד אך ורק לדכא נשים.
    אמא שלה יוצאת למכה ונעשית חאג'ה, וכשהיא שבה משם, דעותיה נחרצות: על הצוואר החשוף של אבתיסאם בחולצה קייצית היא אומרת, "אם חם לך בעולם הזה איך תעמדי בחום של הגהינום", ומצהירה שתנדה את ביתה האהובה מחייה אם רק יתחילו לרכל עליה בכפר.
    הכפר הוא פארדיס, אחד משני הכפרים הערביים היחידים שנותרו לאורך רצועת החוף אחרי 1948. השני הוא ג'יסר א זרקא. מה קרה לכל הכפרים האחרים? מדוע נותר פארדיס במקומו, שעה שמטנטורה ועד איסדוד, משיך מוניס ועד עין חוד, נמחקו כולם?

    "גם פה הרגו ערבים"

    פארדיס אינו גן עדן. "לפחד בפארדיס יש מקום של כבוד, כמו למסורת", אומרת אבתיסאם מראענה בוויס-אובר במקום אחד בסרטה, "פארדיס", אחרי שהמצלמה סוקרת פתח של מערה שילדים פוחדים להיכנס אליה. אבל המערה הזאת היא כמובן גם דימוי לפחדים אחרים. יש אנשים שבני הכפר פשוט לא מוכנים לדבר עליהם, וראשונה להם היא סועאד רנים, דמות שליוותה את ילדותה של אבתיסאם ואת נערותה כשמועה רחוקה ומאיימת.
    סועאד נמחקה מן התודעה של הכפר – או לפחות כך היו רוצים להאמין המרואיינים הנבוכים שאומרים למצלמה, "אולי היו לה כמה תקלות", "לא יודעים עליה כלום", "בחייאת, תעזבי אותי ממנה", ומגדילה לעשות אחותה של סועאד, בשר מבשרה, שאומרת: "היא ביישה אותנו ולא הניחה לנו לחיות בכבוד".
    סועאד רנים, היום ד"ר סועאד ג'ורג', היתה פעם פעילה במפלגה הקומוניסטית ואשה שהקדימה את זמנה. כשממשלת ישראל עוד נלחמה בסמלים ובצללים, הניפה סועאד את דגל אש"פ ברמה, ונכלאה שלוש פעמים בעוון חברות בארגון טרור. היא לא היתה עסקה בפעילות אלימה, היא היתה אידאולוגית –הפגינה, אמרה את מה שיש לה לומר ונשאה בכבוד בעונש. אבל מבחינת הכפר המבוהל, "כנראה שהיה פה משהו", והאנשים מוכנים לאמץ את גרסת שרותי הבטחון על מעלליה-לכאורה של סועאד, ולמחוק אותה – ובכך גם את הזהות המסוכסכת שלהם-עצמם – מתוך התודעה.
    אבל אבתיסאם מחפשת זהות, והיא חייבת להגיע אל סועאד. לא די לה בחיי כפר שקטים כאשה נשואה ומהוגנת, כמו אחותה הקוסמטיקאית. היא חוששת גם מפני חיי העיר של אחותה חנאן שנפטרה, ובביקור אצל חבריה של חנאן באוניברסיטה היא שומעת שמאלן ציני אומר לה כך: "פארדיס כבר לא מתאים לך. אף אחד לא מדבר בשפה שלך. ואם את כל כך קשורה לקבר אחים בטנטורה – אז גם פה הרגו ערבים".
    ובאמת, בפארדיס מדברים בשפה אחרת: שפה של ציות וקונפורמיות, דיכוי והרכנת ראש. "עליך לציית לאלוהים ולבעל. הבעל הוא אלוהים קטן", מחנכת אותה חאג'ה משוכנעת. "אנחנו לא יכולות להעמיד פני יהודיות או זרות", מטיפה לה אחותה. אבל אבתיסאם לא משוכנעת בכלום, והמסע לגילוי הזהות העצמית הופך לאודיסיאה קטנה שבמהלכה היא מגיעה סוף סוף לסועאד שחיה בלונדון, נשואה לאנגלי, מגדלת ילד במוסדות חינוך ערביים – ומתה מגעגועים לכפר, ושונאת ואוהבת את מחוזות הולדתה בלהט לא מתפשר.

    "להבין פירושו לשתוק?"

    "מה אני עשיתי? אני הייתי חופשיה, בת חורין", מתריסה סועאד. "הרמתי את הראש שלכם, תבוסתנים שכמותכם". כן, היא היתה פעילה פוליטית וכן, היא הניפה דגל אש"פ והיא שילמה מחיר והיא נאלצה לגלות מכפרה – אבל היא גם חשפה את האמת על ההיסטוריה של פארדיס. מתברר שהכפר נשאר על כנו ב-1948 מפני שהחקלאים בזכרון יעקב וסביבותיה ביקשו מן ההגנה להשאיר להם ידיים עובדות לעבד את אדמותיהם. הכפר לא יכול לחיות עם זכרון כזה, ובחר בהדחקה ובמחיקה, כולל מחיקתה של סועאד. "זה לא הזמן שלנו, בתי", אומר אביה של אבתיסאם. "איש מאיתנו לא החליט על גורלו בעצמו", מאשימה סועאד את בני כפרה. אבל גם היא מתייאשת. תישארי בפארדיס, היא אומרת לאיבתיסאם. אל תלכי. ההקרבה גדולה מדי.
    זהו סרט יפהפה, עצוב ומרתק, שמטפס באומץ במשעולים לחלוטין לא סלולים, ובפעם הראשונה בקולנוע התיעודי שנעשה כאן ובשטחים, קושר קשר אמיץ בין בעיית הדיכוי של הנשים בחברה הערבית לבין בעיית הזהות הלאומית של פלסטינים תושבי ישראל. לנשים פשוט קשה יותר, כי המלחמה על זהותן היא כפולה: במישור האישי, שם אין כל תמיכה מן הסביבה ואין מודלים להזדהות, ובמישור הלאומי – שם כל הסביבה פשוט מפנה עורף למי שיוצאת בגלוי, כאשה, נגד מדיניות ההשכחה, השתיקה ועצימת העיניים של הכפר.
    "צריך להבין את המשחק הפוליטי במדינה הזאת", אומר בן כיתתה של סועאד שמגיעה לחופשת מולדת (מולדת? כמה זה טעון פתאום) קצרה בכפר. "להבין פרושו לשתוק?" שואלת אותו סועאד, ואין לו תשובה טובה.
    האומץ בסרט הזה נמשך עד הסוף, כשאבתיסאם מודה שהיא לא מוכנה לאותו סוג של קורבן כמו סועאד, ושהיא לא מוכנה לחיות אך ורק בעבר. אבל לאן תוביל אותה הרכבת שנוסעת על קו החוף הריק מערבים? בעוד חמש שנים, וגם בעוד עשר, אני רוצה לראות סרטי-המשך של הקולנוענית המצויינת הזאת. אולי גם אז לא יהיו לה תשובות, אבל היא תדע להמשיך להציג את השאלות באופן מעורר הערכה וכבוד.

    הסרט "פארדיס, גן עדן אבוד" יוקרן הערב בשידור חוזר, 21:00, ערוץ 8

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים