להתחמם לאורו של מידע
לכאורה, אין "בעיה" של בעלות על מידע. מידע, כמו כל נכס כלכלי אחר, יש לו, יכולים להיות לו, או צריכים להיות לו בעלים מוכרים כחוק. אלא שמכיוונים שונים עולה שאלה ותהיה על "הפשטות" שבבעלות על מידע. המידע, כמו אורו של הנר, ריח התבשיל או צליל הנגינה איננו נעצר בגבולות וגדרות מוחשיים. דברים מתוך הרצאה שנשא בירושלים פרופ' שיזף רפאלי
הספרות הפופולרית והמדעית מלאה בסיפורים ומשלים על התלבטויות מוסריות ואתיות הכרוכות במחשב וברשת. אתייחס לסוגיות מיוחדות, שעוסקות בשאלות של בעלות על מידע ושאלת הפרטיות, הנוגעות במעמד וברגישות המיוחדים לאתיקה של מיחשוב.
שאלת הבעלות על מידע ושימוש הוגן
ברור שהשימוש במחשב מלווה בכמות אדירה של שימוש לא מורשה בתכנים ובתוכנות, ובגניבה של תוכניות, טקסטים, סרטים, תמונות, מוזיקה ומה לא. מתחוללת רעידת אדמה זוטא בכל הקשור לזכויות יוצרים. "ההעתקה וההדבקה" נעשו כה קלים עד שאין כמעט יכולת לעמוד בפרץ. יש רבים שכבר ויתרו על המאבק. הטיעון האתי והקריאה לאכיפה הולכים ומתחלפים בקריאה לעדכן את חוקי זכויות היוצרים.
ומצד שני, היש איזה שהוא ערך בטענות ההתגוננות של גנבי תוכנה ש"צרת רבים חצי נחמה" - הרי "כולם עושים זאת", ואם כולם עושים זאת אז "זה לא כל כך נורא", ו"בכלל, גניבת תוכנה או תוכן הם פשע ללא קורבן"? הייתכן שהטכנולוגיה ואפשרויותיה יוצרות מציאות וערכים חדשים בתחום הזכות לקניין ולבעלות על תוכן?
שאלת הבעלות על מידע או "הקניין רוחני" כרוכה באופן הדוק בדיגיטליות של מידע. הקלות הנהדרת (וגם זאת הבלתי נסבלת) של ההעתקה הופכת להיות פיתוי והמרצה להעתקה של כל הבא ליד. אותה זמינות רחבה ונהדרת של מידע שהביאו המחשב והרשת באו לעולם בצמידות לאיום הפלגיאט, טשטוש גבולות שמאיים גם עלינו באקדמיה, וגם על כל מי שפרנסתו קשורה במידע.
המידע כמו נר או תבשיל
לכאורה, אין "בעיה" של בעלות על מידע. מידע, כמו כל נכס כלכלי אחר, יש לו, יכולים להיות לו, או צריכים להיות לו בעלים מוכרים כחוק. בעלים אלה יכולים לבחור לסחור בו או לסרב לעשות כן, ואם כך סוף פסוק, הסיפור פשוט.
אלא שמכיוונים שונים עולה שאלה ותהיה על "הפשטות" שבבעלות על מידע. המידע, כמו אורו של הנר, ריח התבשיל או צליל הנגינה איננו נעצר בגבולות וגדרות מוחשיים. מן המידע, כמו מאורו של הנר, קל, יעיל ויש אומרים שאף נכון שייהנו גם אחרים, לא רק בעליו החוקיים. בעיתויים רבים המידע, כמו אורו של הנר, נמצא במצב צבירה ש"בעלות אקסקלוסיבית" פשוט איננה מתאימה לו. כשם שמאורו של הנר שלי (וגם מחומו) יכול גם אתה ליהנות ואני אינני חסר, כך, לעתים מזומנות, גם מידע איננו נשמע לחוקי המחסור הכלכליים הקלאסיים.
האם מידע נועד להיות חופשי?
הסיסמה של Information wants to be free היא אחת מקריאות הקרב הרמות ביותר במלחמות האתיקה החדשות. יש כמובן שאלה מהותית לגבי המשמעות והתרגום של סיסמה זו. האם מדובר ב-"מידע רוצה להיות חופשי" או ב-"מידע רוצה להיות חינם?" אבל גם אם לא נתעמק בסמנטיקה של הסיסמה ומשמעויותיה הרי נאלץ להכיר בכך שיש כאן קריאת תגר לא פשוטה על סדרי עולם קפיטליסטי.
מהו שימוש הוגן?
זכויות יוצרים הם לכאורה תשובה לשאלת הקניין, אבל בחקיקת זכויות יוצרים נותרה פירצה רחבה מאין כמוה. חוקי זכויות יוצרים מתירים העתקה לצורך "שימוש הוגן". מהם עותק ושימוש הוגן, בעולם שההעתק זהה למקור באיכותו? האם עלי לשלם דמי שכירות תמורת הצצה בכותרת העיתון של שכני לספסל האוטובוס? האם צילום עמוד מתוך ספר שקניתי כדת וכדין הוא שימוש הוגן? האם העתקה של שיר מתוך תקליטור שבבעלותי לתקליטור אחר היא דבר ראוי?
בקרב תרבות מקצועני המחשב וחובביו התפתחה נורמה חזקה של שיתוף במידע ועזרה הדדית. הרבה מן החידושים וההצלחות של עולם המחשב נעוצים במאמצים קבוצתיים שלא הוסדרו על בסיס חליפין פורמליים. במקומות שונים שררו נורמות אלטרנטיביות לקפיטליזם צרוף (אלטרואיזם, סוציאליזם, אנרכיזם, "כלכלת מתנות" שבטית ועוד). כל אלה מהווים מסגרות אתיות שונות ומתנגשות במסגרת האתית המערבית.
ההתנגשות הזאת מסבירה את המתח האתי העולה בזירות רבות. כך בהקשר של החקיקה הבעייתית של ה-DMCA, והמאבק המשפטי והציבורי של ג'ון יוהנסן -- “DVD-Jon” הנער הנורווגי. המתח האתי הזה זוכה לכותרות השמנות ביותר כאשר הוא מתאר את מאבק האיתנים בין התפיסה המסורתית-קפיטליסטית והחברות הגדולות ביותר בעולם המיחשוב, לבין חברות אחרות, אולי קטנות יותר, הנאחזות באתוס אלטרנטיבי במסגרת התחרות שביניהן. לא ברור שיש תשובה אתית אחת המתאימה לכל אחד. להפך, נראה שזהו שדה שבו עוד יתחוללו מאבקים רבים.
שאלת הפרטיות
חשיבותה של פרטיות היא, לכאורה, מובנת מאליה. כך, בארה"ב של המאה התשע עשרה השופט העליון ברנדייס ושותפו וורן מדברים על הזכות להיוותר לבד (the right to be left alone). ואצלנו, עוד הרבה קודם לכן דן התלמוד בבא בתרא באיסור "פתח מול פתח", ובהמשך הרמב"ם ומפרשים אחרים נדרשים לנושא (ליפשיץ, 2000).
בימינו הנשיא ברק מגדיר כי הזכות לפרטיות היא "מהחשובות בזכויות האדם". מסכם זאב סגל: "ברור שכל אדם זכאי למידה של אלמוניות ואינטימיות ולניהול אורחות חייו באין מפריע. זכות זאת תהא משמעותית רק אם תכלול בחובה את חופש ההכרעה של אדם להחליט איזה מידע אודותיו יהא נסתר מעיני הציבור... ענייניו הפרטיים של אדם כמוהם כקניינו של אדם".
נקבים נקבים
אלא מה, הטכנולוגיה מסבכת את העניינים. עובדת חיים היא שהמחשב והרשת לא “מותירים אותנו לבד” עוד. עם חלוף השנים מאז ימי התלמוד ואפילו המאה התשע עשרה, הדברים נעשים פחות "ברורים", וה"מידה" דלעיל (של אלמוניות ואינטימיות) הופכת להיות סוגיה מרכזית.
בלשון התלמודית, הטכנולוגיה עצמה מגבבת "פתחים מול פתחים". והופכת את הפרטיות לעניין מורכב. המחשב, ועוד יותר ממנו הרשת, עשויים נקבים נקבים חלולים חלולים. הם מאפשרים ואפילו קוראים למציצנות משני סוגים: גם רעה אבל גם קונסטרוקטיבית. טכנולוגיית המיחשוב מבהירה כי הפרזה בביצור הפרטיות עלולה לייצר עולם מבודד, מנוכר, מנותק.
באמצעות המחשב אפשר להפר פרטיות על ידי עיון והצלבת נתונים הנאספים על אדם, תכונותיו, יכולותיו, העדפותיו, התנהגותו. אפשר לעיין במסמכים תמונות והקלטות השייכים לאדם ומתארים אותו. דרך הרשת מתקיימת התקשורת הכי אינטימית או סודית של פרטים. והרשת מנוקבת ככברה, רבים מסוגלים לצותת ולהאזין.
פרטיות אינה זכות בסיסית
אתיקה מעודכנת של טכנולוגיה ופרטיות חייבת להתמודד עם העובדה שפרטיות עוברת שינוי מזכות בסיסית, למטבע של תשלום. בהקשרים רבים אנשים בוחרים, מדעת ובחירה, לוותר על פרטיות תמורת תועלות כמו תשלום או נוחות. מחקרים אמפיריים רבים מראים שאנשים מכבדים את פרטיותם עצמם פחות ממה שהדוקטרינה או האידיאולוגיה היו מנבאות.
לא רק שפרטיות איננה "בסיסית", היא כנראה גם פחות מאוניברסלית. בתרבויות שונות יש מובנים וסטנדרטים שונים למושג "פרטיות". הפרתה של זאת על ידי טכנולוגיה ברשות הממשלה היא עוון קשה בראייה צפון אמריקאית, בעוד שהאירופאים, למשל, נחרדים דווקא והרבה יותר מחדירות לפרטיות המתבצעות על ידי הסקטור הפרטי.
פרטיות? אין דבר כזה
ויש הטוענים כי הטכנולוגיה כבר התקדמה כל כך, שהדיון בפרטיות הפך לא רלוונטי. פרטיות, טוענים אלה, היא חוויה מן העבר. טכנולוגיות הציתות, המעקב הפרטני, האיתור וכיו"ב, פשוט הפכו את הפרטיות לאשליה.
דווקא כתוצאה מטכנולוגיות המיחשוב, פרטיות היא עתה עניין לבחירה פרטית. מי שפרטיותו חשובה לו יתכבד ויבחר שלא להתחבר לרשת, או שיעשה שימוש אינטנסיבי בכלי הצפנה ועירבול. מכל מקום, יותר משהזכות לפרטיות היא עניין מובטח, האחריות לפרטיותך מוטלת עליך. השאלה האתית העיקרית, טוענים האוחזים בעמדה זאת, איננה עוסקת במי מנסה לעקוב אחר מה.
להפך, חובתה המוסרית של ממשלה לעקוב אחר אזרחיה. חובתו של בעל מקצוע (כמו רופא, מורה, מפרסם) לאסוף כמה שיותר נתונים על לקוחותיו ומטופליו. קובצי ה-Cookies, בפרספקטיבה זאת, אינם יותר מזיקים לפרטיות מסטטוסקופ של רופא או מכמונת מהירות של שוטר תנועה. אבל, לאור האמיתות של הטכנולוגיה המיחשובית והתקשובית, חובתה של החברה להעמיד כלים להצפנה לרשות הכל. השינוי האתי האמיתי שחייב לחול הוא הוצאת כלי ההצפנה מידיה של הממשלה, והפצתם כך שיהיו זמינים ונגישים לכל. הטכנולוגיה, שפתחה את הדיון בפרטיות היא שתסגור את הדיון.
יש הטוענים, באופן מסויג מעט יותר, שיש לשקול שוב את מעמדה האתי של הפרטיות. התנסחויות אבסולוטיות לגבי החשיבות המוסרית של פרטיות מסתירות גם עובדות טכנולוגיות וגם כמה ממחיריה החברתיים והמוסריים של הפרטיות. האוחזים בעמדה זאת אינם פוסלים את חשיבות הפרטיות ואף אינם מקבלים עמדה דטרמיניסטית של אבדן מוחלט של הפרטיות מפניה של הטכנולוגיה.
אבל הם טוענים שהופעת טכנולוגיית המחשב והאינטרנט הם הזדמנות לבחון מחירים אתיים של פרטיות. פרטיות נמצאת במתח אתי עם הזכות לדעת. היא גם נוגדת לעתים את הסולידריות החברתית. אם כן, פרטיות איננה אבסולוטית והשאלה היא של מחיר. האתיקה של המיחשוב היא שתקבע את שער החליפין.
דברים שנשא בשבוע שעבר פרופ' שיזף רפאלי, ראש המרכז לחקר חברת המידע ומבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת חיפה, במסגרת הרצאת המבוא במפגש בנושא "מבוא לאתיקה במחשוב", הכנס השלישי בסידרת הרצאות המבוא לאתיקה מקצועית המתקיימות במשכנות שאננים במרכז לאתיקה בירושלים. הטקסט המקורי נערך קלות וקוצר במטרה להופכו לנוח יותר לקריאה באינטרנט.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
