שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מחאה באוויר
    טייס שמוציא במו ידיו פצצה ההורגת ילדים אינו אמור להישאר אדיש. למרות שאלה שחתמו על מכתב הסירוב ייענשו, ספק אם זה ייעצר כאן

    טייסי המילואים הפעילים שבין חותמי "מכתב הסרבנים" החדש ישלמו ודאי בזמן הקרוב את המחיר המלא - והמוצדק. "הסרבנות הפוליטית" בצה"ל לא רק אסורה על פי החוק הצבאי, אלא גם לא עמדה במבחן הבג"צ.

     

    חלק ממעשיהם של הטייסים מצביעים גם על אפשרות שמדובר בנסיון להמרדה, עבירה חמורה הרבה יותר מאשר סירוב אישי. סביר להניח שנראה הפסקת טיסות, הדחה מתפקידים ואולי גם העמדה לדין. כאמור, כל זה צודק ובלתי נמנע.

     

    אחר כך, יצטרכו חיל האוויר וצה"ל לשאול את עצמם איך הגיעו למצב הזה. נכון, בין החותמים רק קומץ טייסים פעילים. אבל האמירות שלהם על "סרבנות אפורה" אינן מצוצות מן האצבע. לטייסים לא מעטים יש רגשות קשים ביחס למה שהם מבצעים בשטחים.

     

    בניגוד לסרבנים מכוחות היבשה, לא מדובר באנשים שאפשר לפטור אותם בהאשמות על פחדנות או הפקרת חייליהם. הם אינם מסתכנים במיוחד בפעילות הזו

    ואין להם חיילים, שאותם הם מפקירים בעודם מצילים את נפשם המוסרית.

     

    לא קשה למצוא את השורשים בפעולת חיסולו של סאלח שחאדה, ולא פחות מזה בראיון שהעניק מפקד חיל האוויר, האלוף דן חלוץ, לעיתון "הארץ" מייד לאחר מכן. צמרת צה"ל הודתה כי שחאדה חוסל, למרות שידעו שיש בקרבתו אזרחים, כולל ילדים. חלוץ אמר, כזכור, שמה שהוא מרגיש כשהוא משחרר פצצה בפעולה כזו הוא "רעידה קלה מתחת לכנף, וזה הכל".

     

    חלוץ ביקש להעמיד עצמו בחזית ולהוציא את לוחמיו ממנה. אבל נדמה שלא לקח בחשבון את ההשפעה שהיתה להתבטאויותיו על אותם לוחמים, שמשמעות פעולותיהם מדירה שינה מעיניהם. טייס שמוציא במו ידיו פצצה ההורגת ילדים (ומתברר לו, אם לא ידע קודם לכן, שמי ששלח אותו ידע שילדים ייהרגו), אינו אמור להיות אדיש לכך. כשהוא קורא ושומע את מפקדו פוטר את ההשלכות בזלזול, הוא מרגיש נתק וניכור.

     

    צה"ל גם אינו יכול להתעלם מכך, שמפקדיו מכריזים בגלוי שהחיסולים הפכו להיות כלי במדיניות ולא רק אמצעים מצילי חיים. יש להצהרה הזו גוונים פוליטיים - שאינם מצדיקים את הסרבנות הפוליטית, אבל מסבירים את הקרקע שעליה צמחה.

     

    ולכל זה יש עוד פן חשוב. במלחמת לבנון היו אלה המילואימניקים, שכעסם וסרבנותם הגלויה והאפורה היטו בסופו של דבר את הכף, וגרמו לצה"ל לסגת פעמיים - פעם מהרי השוף לאוואלי ופעם לרצועת הבטחון. אחר כך נעלמו המילואים, וישראל נשארה בלבנון חמש עשרה שנים מיותרות.

     

    בשלוש השנים האחרונות גויסו המילואים בעיקר במצבים, שנתפסו בעיני הציבור הישראלי כמלחמה על הבית. אבל ככל שהזמן עובר, חוסר התוחלת המדינית מתחוור ומתברר גם כשאין לא מטרת מלחמה, ולא מחשבה לאן הולכים מכאן.

     

    באורח בלתי נמנע, יחזרו ויעלו התופעות של אמצע שנות השמונים. הפעם זה מתחיל מחיל האוויר, שהמילואים שלו נוטלים חלק פעיל וקבוע בלחימה. אבל למרות שאלה שחתמו על המכתב ייענשו, ספק אם זה ייעצר כאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עפר שלח על מכתב הסירוב
    צילום: שאול גולן
    רעידה מתחת לכנף. דן חלוץ
    צילום: שאול גולן
    צילום: רוני שיצר
    זה לא ייגמר בטייסים הסרבנים
    צילום: רוני שיצר
    מומלצים