שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ארוחה משפחתית
    "כבר יותר משנה שהיא שותקת. לא הבנתי אם היא התחילה לשתוק ואז העבירו אותה לבית האבות או שהיא התחילה לשתוק אחרי שהעבירו אותה לשם..." סיפור קצר מאת אורית גרוס, מתוך "סיפורים מאחורי הגב" שרואה אור בימים אלה

     

    נכנסתי למטבח כשאימא התחילה לקלף תפוחי אדמה. אחר כך היא תקצץ אותם לקוביות קטנות, תפזר אותן בתבנית חרס עם הרבה גושי חמאה וערמות של פפריקה

    מתוקה ותכניס לתנור, ואני אשמור שלא תישרפנה, ובעוד חצי שעה, כשאימא תגיש את האוכל, אני אלעס אותן יחד עם הדגים ואחשוב על אימא שבפנים היא רכה וטעימה כמו תפוחי האדמה שהיא מכינה לי. לפני תפוחי האדמה אימא טיפלה בדגים. אני לא אוהבת לראות איך היא פושטת אותם מהעור ומפרידה להם את הראש. אני לא יכולה להפסיק להסתכל על העין הדומעת שלהם שתמיד מתחננת אליי לעצור אותה. אבל אני לא יכולה לעצור את ארוחות השבת עם הדגים. נעמדתי לידה ואמרתי לה שהיום אני רוצה לשבת לארוחה עם משקפי צלילה. קליפת התפוח שאימא החזיקה הסתלסלה כמו סימן שאלה גדול. היא הסתכלה עליי כאילו יצאתי רטובה מברֵכה באמצע החורף וחתכה: "אני רוצה להזכיר לך, פזית, שעוד מעט יש לך בת מצווה!" אבל תחת זרם המים משכה בכתפיה ושטפה: "תעשי מה שאת רוצה!" לרגע התבלבלתי מה המנה העיקרית במשפט שלה ומה התוספת. דילגתי בתוך הצלחת, בין שני החלקים שאימא שמה לפניי, והחלטתי. מסתכלת בעיגולים שעוד רגע ישתנו לקוביות אמרתי: "מבטיחה לעזור לך היום".

     

    "טוב", ענתה והמשיכה לקלף.

     

    "לערוך שולחן?"

     

    "אם את רוצה". שוב היא מגישה לי את המשפט הזה! כאילו זה תלוי רק בי!

     

    "לכמה?"

     

    "כרגיל".

     

    עשיתי חישוב מהיר, משתמשת באצבעות: זרת – אימא, קמיצה – אבא, אמה – דלית ואצבע – סבתא.

     

    "גם גיורא?"

     

    "לא, היום לא".

     

    "למה?"

     

    "דלית אמרה שהוא לא יבוא. אני – לא שואלת למה". לא שאלתי אותה מי כן שואלת.

     

    הוצאתי מהארון ארבע צלחות של שבת, אלה עם הפס המוזהב שסבתא העבירה לאימא בזהירות ובערמות כשעברה לבית האבות. לדלית סבתא לא נתנה, כי היא עדיין לא התחתנה. אולי יום אחד היא תתחתן עם גיורא. כשהנחתי את הצלחות על השולחן גיליתי שלא שמתי אחת בשבילי והוספתי את הבוהן.

     

    "אבא כבר נסע להביא אותן?"

     

    "כן. עוד מעט הם יהיו כאן".

     

    מסביב לצלחות הנחתי סכינים ומזלגות. ביניהם, בשביל המרכזי שעל המפה הלבנה, יכולתי לראות את כל הארוחה שאימא תניח: קערה מלאה בתפוחי אדמה – קרוב לצלחת שלי, סיר עם קציצות רכות – ליד סבתא, קערית סלט חסה עם אגוזים – בצד של אבא ומגש עם דגים – במרכז השולחן. איזה סוג של דגים יהיו בארוחה אף אחד לא יודע. אימא אומרת שזאת הפתעה. הפתעה שחוזרת על עצמה, כי כמה סוגי דגים כבר יש בברֵכה?

     

    בשבת האחרונה ההפתעה הייתה פורלים עם עשבי תיבול. כולם היו בארוחה. גם גיורא, שכמעט לא הסתכל על הדג שלו, רק ישב ליד דלית וכל הזמן ליטף בהיחבא את השיער הארוך שלה, אף על פי שהיא אפילו לא הסתכלה עליו, רק על הצלחת. כולם שתקו והביטו למטה – כאילו יצאו לחפש מטמון בתוך הצלחות שלהם, מחטטים ומחפשים אוצרות – עצמות דקות וחדות של דגים מתים. כולם שתקו. בשתיקה החזקה של שבוע שעבר לקחתי את החכה שמונחת בדופן בית החזה שלי ויצאתי לדיג. דגתי מחשבה שאולי אימא מכינה דגים כדי שלא ידברו סביב השולחן: שדלית לא תגיד דברים נוראים לסבתא, שאימא לא תתפרץ על אבא, ושאני לא אגיד את כל מה שאני חושבת "כמו ילדה קטנה – חושבת ומיד אומרת!" רק סבתא לא יכולה להגיד, אף על פי שאני רואה על הפנים שלה איך היא כל הזמן אומרת. רואים את זה בעיניים שלה. ליד המחשבה הזאת דגתי עוד דגיגון אפור: שאולי אימא מכינה את הדגים בשבת כי פשוט נמאס לה כל השבוע לטגן לי שניצלים. פעם, סבתא סיפרה לי, ליד הבית שלהם ברמת גן, בחצר של השכנים, הייתה ברכה קטנה של דגי זהב, וכל יום, אחרי שהסתיימו הלימודים, אימא הייתה מביטה איך הם שטו סחור סחור בלי לפגוע זה בזה. אז אולי כשאימא מביאה את הדגים לשולחן היא נזכרת בהם? תמיד היא נראית לי קצת עצובה בזמן הארוחה המשפחתית הזאת.

     

    אין מה לדבר. העצב כבר תופס אותי בהכנות, אז טוב לפחות שבדרך לאמירה אני יושבת לידו. אחר כך, בארוחה, יואל יתרחק ממני וימצא לו דרך לשבת ליד הגיסה שלו, דלית. כשהוא חוגר לי את חגורת הבטיחות אני מאמינה לרגע שאכפת לו ממני, אף על פי שהוא רק החתן שלי. בשבתות, כשכל הדיירים בבית האבות ממלאים את פתח חדר האוכל, יואל בא ודג אותי מהשלולית הזאת כדי לאכול ארוחת שבת עם אמירה ודלית. תמיד אני מוכנה בזמן. לובשת חולצה לבנה וחצאית שחורה או אפורה, לוקחת את התיק השחור שאמירה נתנה לי כשחזרה מהטיול האחרון שלה באירופה, שתראה שאני משתמשת במתנות שלה. לתוכו אני מכניסה ממחטה, מפתח לחדר שלי, כדורים נגד צרבת, ליפסטיק, שתדענה הבנות שלי שגם בבית אבות אישה נשארת אישה, ובסוף, בשביל שלא תימעכנה, ביצי הפתעה לפזית – האוצר האמיתי – הנכדה היקרה והיחידה שלי. כשיואל אוסף אותי, דלית כבר יושבת במושב האחורי במכונית. אפילו לא יוצאת להגיד שלום. כמה שיותר להתרחק ממני ומהעיניים שלי שצועקות לה את מה שאני חושבת עליה. אבל בשבת, בשביל שלום בית, אני מחייכת אליה ומתיישבת ליד יואל.

     

    במדרגות אל אמירה אני צריכה קצת עזרה. שתי קומות בלי מעלית! אני אוחזת במעקה ועולה מדרגה מדרגה וגם עוצרת לנשום. נכון שהם לא מזרזים אותי, אבל אני מרגישה שהיד של דלית מעוניינת קצת לדחוף אותי, והגוף שלי מתקדם לפני הרגליים, ועוד מעט אני כמעט נופלת. יואל עלה ראשון. "הגענו", הוא מודיע לאשתו אמירה, והנה אני שומעת את שירת הקבקבים של פזיתי. אני לא מספיקה להרים את המבט מהמדרגות וכבר שומעת אותה מצחקקת. אני אוחזת במעקה ורואה את הרגליים הדקות והארוכות שלה, שקיבלה במתנה מאימא שלה, שבסופן מכנסיים קצרים מדיי וגופייה אדומה שמבליטה את הציצים שמתחילים בשעה טובה לצמוח לה, ומעל – החיוך. אני רואה נכון? משקפי צלילה! ירחם השם! שוב פזית והקוּנצים שלה. אני מכווצת את הגבות שלי, והיא מכירה את הכיווץ הזה ששואל "מה זה?" ולוחשת לי: "סבתא, היום אני אהיה עם הדגים. אל תדאגי, אני יושבת לידך, והצלחת שלי קרובה לשלך".

     

    סבתא הגיעה, והלב שלי רקד. אולי בעצם אימא מכינה דגים כשהיא מזמינה את סבתא לארוחה, כי סבתא היא קצת כמו דג – שותקת. כבר יותר משנה שהיא שותקת. לא הבנתי אם היא התחילה לשתוק ואז העבירו אותה לבית האבות או שהיא התחילה לשתוק אחרי שהעבירו אותה לשם. אף על פי שהיא שותקת, אני מרגישה שהיא מדברת אליי, בדרך שלה. הנה, אפילו עכשיו, היא שוחה אליי דרך המשקפת ומחייכת. ליוויתי את סבתא למקום שלה וסידרתי שיהיה לה נוח. שאלתי אותה אם היא רוצה כרית, אבל היא סימנה "לא" עם הראש. סבתא לא צריכה לדאוג בעניין העצמות. אימא הביאה את האוכל ואמרה בקצב הכתבה: "וקציצות רכות לסבתא!" אני מחפשת את העיניים של סבתא ולא מוצאת.

     

    "היום הכנתי דג חדש. לַברַק". ברבו! דג חדש הגיע למשפחה שלנו! צריך לקבל אותו יפה ולדאוג לו כמו לאורח. אולי להציע לו כיסא? אולי קצת תפוחי אדמה? עכשיו כל צלחות ההגשה על השולחן. אפילו אם אני רוצה להכיר את הדג מקרוב אני לא יכולה, כי הוא מכוסה בשמיכה לבנה. "לַברק ברוטב שמנת ושקדים", מוסיפה אימא, ובאותה הנשימה הקצת מקוצרת שלה, כאילו היא צוללת, ממשיכה: "ואל תשכחו שלבשל למדתי אצל סבתא!"

     

    חייכתי אל סבתא וחיפשתי את החיוך שלה. לַברק, לַברק, איזה שם קיבלת? היטבתי את משקפי הצלילה וקירבתי את אפי לרוטב, מרימה את גוף הלברק במזלג והופכת אותו. גוף קל. בטח היה שחיין זריז עד שמת. סבתא כבר חותכת את הקציצות שלה, ומהאגף השני של הברֵכה הגיעו אליי זרמים מוכרים: "תעבירי לי בבקשה", "קחי לך קודם", "אוי, אמירה, זה כל כך טעים", "תמיד את מפנקת אותנו", "אני לעולם לא אדע לבשל כמוך, הכול את יודעת!" הלב שלי שקע.

     

    עכשיו הייתי רוצה גם לא לשמוע. עדיף אילמת חירשת. לא לתת למילים של דלית להגיע אליי. המילים שלה מכאיבות לי. "הכול את יודעת!" אומרת הבת הקטנה שלי לגדולה. סכינים המילים שלה! ואני שותקת. לא יכולה להוציא את מה שנתקע לי בגרון. הייתי שוטפת אותה, מכה אותה, מטביעה אותה בים של כרישים ומרחיקה אותה מכאן לתמיד! והקציצות! אפילו טעימות הן לא! אבל בשביל אמירה אני מוכנה להכניס אותן לפה. ביס ביס. לעשות לה קצת נחת. מה כבר נשאר לבת שלי מהבית הזה? רק המטבח ופזיתי שאפשר להגיד עליה מה שרוצים אבל להתפתח היא מתפתחת יפה. בדרך שלה ומכל הכיוונים.

     

    הפכתי והפכתי, וחתכתי חתיכה קטנטנה, מהכיוון של הזנב, שלא יכאב לו, וכדי שלא יכאב גם לי, הוספתי קובייה של תפוח אדמה לפה. קצת דג והרבה תפוחי אדמה. ככה אני אוכלת אותם. מסכן הלַברק. כולם שקועים ברוטב ובמה שמתחתיו, ואני התכוננתי לצלול: "אוי, נפלה לי המפית", קראתי רק למקרה שמישהו התעניין בי, ואחר כך לקחתי אוויר וצללתי אל מתחת לשולחן עד לקרקעית. המשקפת צבעה בכחול-ירוק את האדמה שבמעמקי הברֵכה ואת הדגים ששחו להם בהנאה בין עמודי הרגליים. ליד אלה של סבתא מפוזרים סלעים – הקציצות הרכות שלה! כאילו הרצפה היא הצלחת שלה. לרגע התבלבלתי. אולי לא צללתי בכלל! מיד משכתי בחבל, עליתי חזרה והסתכלתי אל סבתא. כיווצתי את הגבות, שזאת הדרך שלי לשאול אותה "מה קורה?" והיא, מחייכת אליי, כאילו אמרה: "מה לעשות? אם תטעמי מהקציצות האלה, תביני..."

     

    לקחתי עוד ביס קטן, סיימתי ללעוס, הפלתי את המזלג שלי לתוך ברכת הלברקים, לקחתי אוויר, וצללתי שוב. פתאום נחנקתי. עצם נתקעה לי בגרון, ומשפטי האזהרה של אימא דקרו לי בראש: "תאכלי בזהירות", "תבדקי טוב שאין עצמות". האצות ושוניות הים והסלעים והדגים ששחו סביבי – הכול היטשטש מולי ורקד. גם הקרקעית החלה לשקוע ואני נאחזתי שלא לטבוע אתה. עדיין מתחת למים הסרתי לרגע את משקפי הצלילה ופקחתי זוג עיניים ענקיות רק כדי לגלות את כף הרגל של אבא מלטפת את הרגל של דלית ונחה, מלטפת ונחה. כמעט טבעתי. המים נכנסו לי עמוק לתוך הגרון, ומשם ישר לתוך הלב שלי, שדווקא היה ריק. מים עכורים הציפו אותי, עד העיניים. נשענת על הסלע של סבתא חשבתי שהלב שלי מת. אבל היד של סבתא צללה ומשכה אותי למעלה. כמה מוזר. אף על פי שסבתא לא ממש אוכלת את הקציצות של אימא, תמיד יש לה כוח בשבילי. ועכשיו אפילו שמעתי אותה צועקת לי מאחורי השנורקל בקולי קולות.

     

    קטנה שלי, מה קרה? דגיגונית מסכנה, קומי! קומי! כמה את ירוקה, פזיתי! מה עוללת לעצמך, אפרוח קטן שלי! צללת עמוק מדיי! ואת, ילדה כזאת, לא ידעת שיש מקומות אסורים לצלילה?

     

    פזיתי! וזאת כבר הייתה אימא, אבל ממנה התעלמתי, והמשכתי לשמוע רק את סבתא, כמו מתוך קונכייה גדולה.

     

    פזילי, קומי ואני אחבק אותך. הנה, בואי הנה, ילדונת. ביצי הפתעה יש לי בתיק. רק בשבילך. אחרי שתאכלי את השוקולד, תוכלי להרכיב מכונית קסמים, ינשוף או גלגל ענק. תראי איזו הפתעה מתוקה מחכה לך! אוי, היד הקטנה שלך, כולה רועדת. אני צריכה להחזיק אותה חזק ולעטוף אותה. פזיתי, את שומעת? עכשיו את מרימה את הראש שלך מהצלחת ומסתכלת אליי, ואני מביטה אלייך חזרה ושומעת את המילים שלך: "סבתא, אל תדאגי, סבתא. את לא רואה שיש לי משקפי צלילה? רק לך אני מגלה שיש עליי גם בלוני חמצן. שום דבר לא יקרה לי. אני מבטיחה".

     

    כשעליתי למעלה, אל חוף השולחן, גם אני לא הסתכלתי בעיניו של איש, ורק תקעתי את זוג העיניים שלי, שמאחורי משקפי הצלילה, במגש הלברק. חיבבתי אותו. מאוד. הוא נראה לי לב ריק כמוני, ובתוך שארית הרוטב הלבן שלו הזדקרו עצמותיו הקטנות, כמו ילד זקן.

     

    מתוך "סיפורים מאחורי הגב" מאת אורית גרוס, הוצאת כרמל, 154 עמ'

     

    אורית גרוס נולדה בשנת 1955 וחיה בתל-אביב.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים