שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    על לוף ודואר זבל
    בשניהם אנחנו ממש לא מעונינים, ושניהם עברו עיבוד ציני ממשהו שבהתחלה היה דווקא חיובי. צדק מי שהדביק לדואר הזבל את הכינוי "ספאם" (ויש גם מתכון ללוף שטח בסיסי)
    ערב אחד, 1974. הסתכלתי לתוך המחבת וקיבלתי דז'וו מלווה בתחושת הלם מוכרת. אבא הכין ארוחת ערב. לאור התנסות יחידה עם פלאי הקולינריה שלו כמה שנים קודם, זה היה יכול להיות רק דבר אחד שהיה מוסווה בחביתה במחבת ההיא."תאכל," הוא ניסה להרגיע אותי, "אני יודע שלא אהבת את זה בפעם הקודמת
    שהכנתי לפני שלוש שנים כשחזרתי מהתעלה, אבל זה הדבר האמיתי, הבאתי מאמריקה!". מילות ההרגעה לא הועילו. הריח הסגיר אותן, את פרוסות הלוף המטוגנות, מאמריקה או לא.

     

    אינני יודע מי נתן לדואר הזבל את הכינוי "ספאם", אבל הוא בהחלט צדק. הצימוד הזה מתבקש, כי לוף ודואר זבל הם לא משהו שאתה רוצה לקבל, ושניהם עברו עיבוד ציני ממשהו שבהתחלה היה דווקא חיובי. היפה הוא ששני סוגי הספאמרים יגידו לך במלוא הרצינות שיש מה לעשות עם מה שהם מייצרים, ויש תועלת במוצרים שלהם.

     

    אבא שלי, הוא האדם היחיד - שאני מכיר באופן אישי - שאוהב לוף. למעשה, הוא כל כך אוהב לוף, שבשנים שבהן עוד עשה מילואים, הוא היה מביא הביתה קופסה או שתים של ריכרד לוי ש"משך" מהמטבח. אמא לא נתנה לו להכניס את זה הביתה, בתואנה שעצם החשיפה תסכן את בריאות הנפש של ילדיה, ולכן הפחיות שוכנו במחסן, מוגנות על ידי עכברושים אימתנים, 20 מדרגות לתוך האדמה, סגורות מאחורי דלת עץ ישנה.

     

    מכירים את הסיפור על איך המציאו את ארוחות הטלויזיה? מסתבר שלמישהו באמריקה היו כמויות אדירות של בשר הודו מקורר שלא נמכר בזמן, והוא חיפש מה לעשות איתן. הלך והמציא את המגש המחולק לתאים ושם במרכזו פרוסות הודו, רוטב מעל ושתי תוספות, אחת בכל צד. את הלוף המציאו בערך באותו אופן - משאריות שהיה צורך להפטר מהן. טוב, אולי לא את ה"לוף" שלנו, אבל את ה- SPAM האמריקני.

     

    הורמל הבן, בנו של אחד מיצרני הבשר הגדולים בארה"ב, שכמובן רק גדל מאז, חיפש שימוש לכמה אלפי קילוגרמים של בשר חזיר שאיתם נתקע. הפתרון שלו היה לתבל את הבשר, למעוך אותו עם שומן ולשמר בקופסת שימורים כך שניתן יהיה להחזיק אותו על המדף ללא קרור. ב- 1937 הוצג "בשר הקסם" לציבור האמריקאי, ומאז ועד היום הוא איתנו, לטוב ולרע.

     

    צחוק צחוק, אבל צבאות לא מעטים צעדו כשבקיבתם משתכשכות להן פחיות ספאם ולוף. זה היה המרכיב העיקרי בתזונת צבאות בעלות הברית של מלחמת העולם ה-2, ואחד הדברים הבודדים שהיה לצבא הרוסי לאכול כשהיה לו משהו לאכול מלבד חגורות עור ונעליים. אפילו היום יכול כל חיל בצבא ההגנה לישראל להפגין את כישוריו הקולינריים. כל חובב רביעיות (בזמני חמישיות או שמיניות) יכול עדיין להדגים כיצד הוא מנצל עד תום את שפע האפשרויות לעיבוד מושכל של פחיות הלוף צהבהבות-חומות המדבקה, עם הצד"י הגדול ואיור הטבח הצבאי חובש הקפל"ד.

     

    שתי בעיות יש עם האיור ההוא. אחת היא שהברנש מחייך: אף טבח צבאי לא חייך אלי מעולם. השניה היא שאף פעם לא ראיתי טבח צבאי בקפל"ד, אלא על פחית של לוף. אולי הוא חובש קפל"ד מהפחד של לחטוף פחית לוף בראש, מעין רמז לתכולת הפחית? לא ברור. נקודה למחשבה.

     

    המקור לשם SPAM הוא כנראה בצרוף המילים Spiced Ham, אבל צריך להיות ממש אמריקאי מכור ללוף כדי לבטא את המילה הזאת באופן שתעורר תאבון ולא תחושות אחרות. אין ספק שמהבחינה הזאת המילה "לוף" שאותה ירשנו מהצבא הבריטי (שיבוש של loaf - כיכר) הרבה יותר חיובית, אם גם איכות התכולה בשני המקרים שנויה במחלוקת. ואגב מכור לספאם, שככה יהיה לי טוב שבאתר של מוזיאון הספאם במינסוטה כתוב לא פחות מאשר:

     

    "בדיוק כמו שכל מעריץ של אלביס משתוקק לבקר בגרייסלנד, כך גם לחובבי הספאם בכל העולם יש לאן לעשות את העליה לרגל שלהם. בספטמבר 2001 נפתח באוסטין, מינסוטה, מוזיאון הספאם בשטח של 16,500 רגל רבועים". הלו, תגידו? להשוות לוף לאלביס? אין סוף לבושה? מה השלב הבא, ספאם אורגני?

     

    ניווטים, תחת שיטה בודדה, אי שם באבק הנגב, 1981

     

    "תאכל, תאכל, זה פרוסות לוף מטוגנות עם הבצל שסחבנו מהרצל", אמרתי למוש. "זה נראה איום ונורא, אני יודע, אבל תאמין לי שיותר גרוע זה לאכול את זה ישר מהפחית. חוץ מזה, ממש השתדלתי שלא יכנס הרבה אבק לאוכל, ואני חושב שהצלחתי. אני רק מצטער שלא היו לי ביצים, אבל חוץ מזה אני חושב שזה אכיל".

     

    "תגיד", הוא ענה, "אתה יש לך קשרים עם הקדוש ברוך הוא? לא, כי אם אין לי חתימה אישית שלו שאני שורד את מה שרקחת כאן, אני לא נוגע בזה. תביא את הפובידל".

     

    דיבורים לחוד ומעשים לחוד. ביום השלישי הוא נשבר. "אח", אמרתי לו ורקדתי בשמחה על הדם, "אין לך אופי. עוד יום אנחנו מגיעים. תראה, כבר יכולת להחזיק מעמד".

     

    לוף שטח בסיסי

     

    למי שרוצה לחוש מה עבר על אבא שלו (ואולי גם על סבא שלו) כשהיה הוא בצבא.

     

    חומרים:

    1 פחית לוף

    מעט שמן (אם אין אז אין)

    פותחן קופסאות קטן, מהסוג המתקפל המעצבן

    מסטינג או מחבת, רצוי שטופה

    לפחות סכין אחד, או מזלג - אם אין

    מדורה נמוכה, או גזיה

    פלפל, ואם יש לכם מזל וגנבתם מהמטבח בזמן - כמון מזרחי

     

    הכנה:

    החוכמה היא בשום פנים ואופן לא לגעת בלוף. זה לא בגלל לכלוך השטח או הגריז שנשאר על הידיים שלכם, אלא בגלל הסכנה שהן יתלכלכו מהלוף. אין שום סיכוי שתצליחו לנקות את הריח מהידיים אחרי שנגעתם בזה.

     

    לא בכוונה, מפילים את פותחן הקופסאות לאבק. מרימים, עושים 'פוּ' מרשים עד כמה שאפשר ופותחים את פחית הלוף משני צדדיה - לא מרימים או מרחיקים את המכסה.

     

    עם המזלג, דוחסים את הלוף החוצה מהפחית אל המחבת בתנועה איטית ורצופה. אסור להתפתות ולעשות את זה בידיים, כי גב כף היד עלול להתלכלך מדפנות הפחית.

     

    עם מזלג או סכין ביד אחת, וכלי נוסף, למשל פותחן הקופסאות שלכם, ביד שניה, מרחיקים את בסיסי הפחית. מרימים ומוציאים מהמחבת תוך הפטרת קללה, אם נפלו למחבת, או אנחת רווחה אם לאדמה.

     

    פורסים את הלוף לפרוסות בעובי של סנטימטר לערך ומפזרים אותן באופן אחיד במחבת. אין ממש צורך בשומן לטיגון, אבל אפילו בשלב הזה אפשר להכניס מעט שמן למחבת ולסובב אותה.

     

    מטגנים משני הצדדים, מפלפלים ומציפים בכמון צבאי (לא לדאוג לכמויות, ממילא אין לזה ממש טעם).

    מגישים עם פחית תירס בצד, פרוסות מלפפונים חמוצים או, אם אין ברירה, פובידל.

     

    כריך ששון

     

    מי שאין לו גזיה, או אפשרות להדליק אש, יכול להכין את הכריך הקלאסי הבא. זה מצריך שיתוף פעולה עם שני חברים, שאחד מהם חייב ללכלך את הידיים.

     

    חומרים:

    1 פחית לוף

    1 פחית מלפפונים חמוצים

    לחם פרוס מסוג "משוחזר"

    פותחן קופסאות כנ"ל

     

    הכנה: 

    פותחים את פחית המלפפונים החמוצים ואת פחית הלוף כמו במתכון הראשון. חבר אל"ף (להלן "הדוחס"), דוחס קמעא החוצה את תכולת הפחית, כשני מילימטרים.

     

    חבר בי"ת ("החותך") מרחיק ותופס את המכסה העליון בין האגודל והאמה. מכסה זה ישמש אותו כסכין.

     

    הדוחס דוחס קדימה את תכולת הפחית כס"מ בכל פעם. החותך מציב פרוסת לחם משוחזר מתחת לפחית וחותך את נתח הלוף הגלוי בעזרת מכסה הפחית שבידו. יכול להיות שכאן החותך והדוחס יצטרכו לשתף פעולה באופן הדוק, כיון שעל הדוחס לסובב את הפחית כדי להקל בחיתוך. עניין עדין לכל הדעות.

     

    פרוסת הלוף החתוכה נופלת אל פרוסת הלחם. חבר שלישי ("הבשלן") נוטל את הפרוסה עם הלוף, מניח מלפפון חמוץ עליה, מניח מעל פרוסת לחם נוספת, ודוחס היטב בין כפות ידיו.

     

    מניחים את הכריך בצד, חוזרים על הפעולות עד תום הלוף בפחית.

     

    היידלברג קסרול

     

    אחד מיני המתכונים הרבים של הורמל, בעיבוד ארצישראלי.

     

    חומרים:

    ½ כרוב אדום קטן, חתוך גס

    ½ כרוב לבן קטן, חתוך גס

    1/2 כוס חומץ

    1/2 כוס מים, רותחים

    4 כפות סוכר חום

    כף צימוקים

    בצל יבש, גדול, קצוץ

    1 תפוח ירוק, קלוף וחתוך לקוביות קטנות

    1 עלה דפנה

    4 גרגרי פלפל אנגלי

    1 פחית לוף (כ-400 גרם)

    חרדל דיז'ון (לטעם אותנטי יותר השתמשו בחרדל פרנץ' או "חרדל אמיתי" של תלמה)

     

    הכנה:

    1. בסיר מתאים, מערבבים את כל המרכיבים (פרט ללוף) ומבשלים על להבה בינונית עד שהכרוב מתרכך מאוד והבצל רך וקרמלי. מוסיפים מים או חומץ לפי הצורך, ומתקנים את מידת החמיצות עם סוכר לפי הטעם. בתום הבישול מוציאים את עלה הדפנה ואת הפלפל האנגלי. מעבירים לקדירה.

     

    2. מחממים תנור ל-200 מעלות צלזיוס.

     

    3. חותכים את הלוף לשש פרוסות. מורחים את הפרוסות בחרדל ומניחים אותן על הכרוב.

     

    4. מפזרים מעט סוכר חום למעלה, מכניסים לתנור ואופים כ-30 דקות או עד שהפרוסות הלוף שחומות ויפות.

     

     

    חטיפוני "האורחים שלך לעולם לא ינחשו" לוף

     

    עוד מתכון נפלא וקל להכנה של הורמל. נראה לי מאוד מתאים למסיבת שחרור ממילואים של מישהו.

     

    חומרים:

    1 פחית לוף, רצוי מרובעת

    1 ביצה

    2 כפות חלב

    2 כפות קמח

    1 כוס קרקרים, מפוררים היטב

    רוטב טרטר, או קטשופ להגשה

     

    הכנה:

    1. מחממים תנור ל-180 מעלות צלזיוס.

     

    2. פורסים את הלוף ל-6, חוצים כל פרוסה לאורך ליצירת מעין מקל רחב. טורפים את הביצה עם החלב.

     

    3. מגלגלים את מקלות הלוף בקמח ואז בתערובת הביצה. מצפים בפרורי הקרקרים ומניחים על תבנית האפיה.

     

    4. אופים עד שהמקלות חומים ומוכנים להגשה.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: שאול גולן
    החוכמה היא בשום פנים ואופן לא לגעת בלוף, וזה לא בגלל לכלוך השטח או הגריז שנשאר על הידיים שלכם
    צילום: שאול גולן
    בספטמבר 2001 נפתח באוסטין, מינסוטה, מוזיאון הספאם בשטח של 16,500 רגל רבועים
    מומלצים