שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מצב העיתונות המקוונת

    העיתונות המקוונת בישראל עוד לא בת חמש וכבר רשמה לזכותה הישגים. העתיד נראה מזהיר, אך ההווה לא נטול בעיות. גל מור מנתח את המצב הקיים ומשרטט עתיד אפשרי לאתרי החדשות

    תגובה רווחת של משרדי ממשלה שזכו לפניות מכתבי ynet זמן קצר לאחר השקת האתר, בחודש יוני 2000 הייתה, "אינטרנט? אנחנו לא מדברים עם אינטרנט". ארבע שנים וחצי מאוחר יותר, כולם מדברים עם אינטרנט. על פי סקר TIM האחרון, 73 אחוז מ-2.7 מיליון הישראלים הגולשים באינטרנט, קוראים חדשות ברשת, וכוחו של המדיום העיתונאי הזה הולך ומתחזק.

     

    מיידיות וזמינות הן שתי סיבות מהותיות אשר בגללן רבים מתקוונים לרשת כדי להתעדכן בחדשות. המחשבים האישיים, שנוכחים כיום במקומות עבודה ובתים
    רבים, דחקו לצד את הרדיו, שהפך למדיום של כלי רכב בדרכים. הטלוויזיה נוכחת כמעט בכל בית, אמנם, אך היתרון הגדול של הרשת על פניה הוא רב תחומיות – היכולת לפרסם בכל רגע נתון מגוון רחב של ידיעות וכתבות, ולהציע גם חיפוש ארכיוני. הטלוויזיה, למרות החלונות המפוצלים המאפיינים את שידורי החדשות בהשפעת האינטרנט, עוסקת רק בהווה ומטפלת בנושא אחד בכל זמן. האינטרנט, כמו הטלוויזיה, השפיע גם על העיתונות המודפסת, וגרם לה להתמקד בפרשנויות, דיווחי עומק ופובליציסטיקה. בהמשך אסביר למה לכל אמצעי התקשורת האלה יש תפקיד בעתיד הדיגיטלי שלנו.

     

    במחצית השנייה של שנות ה-90 האינטרנט לא נראה כמו מדיום עיתונאי מנצח. האתרים המעטים שעסקו בחדשות התמקדו בשכתוב נמרץ של ידיעות מקול ישראל ואמצעי תקשורת אחרים. אתר החדשות הגדול הראשון שעלה לרשת ב-1996 היה "גלובס" (בתחילה בגירסה אנגלית ומאוחר יותר בעברית) ובעקבותיו עלו האתרים של "קול ישראל", "ג'רוזלם פוסט", "הארץ" ואחרים. קצב העדכון של אתרים אלה תאם לרוב את זמני פרסום המהדורות במדיום העיקרי שלהם – אחת ליום כשמדובר בעיתון, אחת לשעה ברדיו. האינטרנט עדיין מילא תפקיד של כינור שני.

     

    בשנים 97'-99' נראו ניצנים של תכנים מקוריים באתרי אינטרנט כמו "וואלה", "נענע", "נטקינג", "תפוז" ואחרים. אנשי עסקים השתמשו באתרי מידע כלכלי כמו "אנליסט" ו"ביזפורטל", אך האינטרנט עדיין לא נתפס כמדיום חדשותי. מנועי הצמיחה של הרשת באותן שנים היו הפורומים, הצ'טים, האתרים האישיים והדואר האלקטרוני.

     

    שנת 2000 הייתה שנת הפורטלים, ובה התגבשו האתרים הגדולים שהיו "שערי כניסה": וואלה, שפנה לכל סוגי הגולשים ונהנה מראשוניות, נענע, שדיבר לצעירים, IOL, שניסה למצב עצמו כפורטל לגולשים מתקדמים ומיושבים בדעתם (אך האזור החזק שלו היה הקהילות), נטקינג, שעסק בבידור וסקס, ותפוז, שהשתרך מאחור עד לנפילת IOL. החדשות לא היו החלק הבולט של אתרים אלה.

     

    אירוע מכונן

     

    השקת ynet ביוני, 2000, הייתה אירוע מכונן בהקשר של התפתחות העיתונות הישראלית ברשת. לראשונה מאז הקמת ערוץ 2, קמה בישראל עוד מערכת חדשות ארצית, והפעם באמצעות טכנולוגיה חדשה: אינטרנט. להבדיל מרוב אתרי החדשות בעולם, ynet קם כמערכת תוכן עצמאית ואוטונומית לחלוטין, ובאופן מנותק ממערכת העיתון. האתגר ש-ynet העמיד בפני הפורטלים גרם לכך שגם הם נכנסו, מי יותר מי פחות, לתחום התוכן והחדשות, בצד פעילותם המסורתית, אך עשו זאת תוך התבססות על ספקי תוכן חיצוניים.

     

    בשנים שלאחר מכן, גם גופים עיתונאיים שהסתפקו בעבר בפרסום המהדורה המודפסת באינטרנט כמו "הארץ" או "מעריב" נאלצו לשנות את המודל שלהם. ואף "גלובס" נאלץ להיענות לאתגר שהעמיד לו "דה מארקר", אתר כלכלי שקם כמערכת עצמאית לחלוטין. בעולם נהוגים מודלים שונים לאתרי עיתונות אך הצורך בעדכניות מסביב לשעון ברשת חייב ברוב המקרים הקמת מערכת נפרדת או נוספת. 

     

    התחלה לא פשוטה

     

    העיתונות הממוסדת לא האירה פנים למדיום החדש ואחד המקרים הזכורים היה הסירוב של תא הכתבים הצבאיים לצרף עיתונאי מ-ynet לשורותיו. למרות ההתחלה הקשה, העיתונות המקוונת תקעה יתד ותפקידה בעיצוב סדר היום התקשורתי גבר בהדרגה. כיום, בניגוד לעבר, מקורן של לא מעט ידיעות המתפרסמות בכלי התקשורת האחרים הוא באינטרנט. העיתונות המקוונת תרמה לחופש המידע ולפלורליזם התקשורתי, הביאה להחלשת הצנזורה הצבאית והעשירה את צרכני החדשות בתכנים העומדים לרשותם בכל עת.

     

    אמנם, רוב הגולשים הישראלים מתנקזים לשניים-שלושה אתרים מרכזיים, אך בתוכם ולצדם ממשיכים להתקיים אמצעי ביטוי של הגולשים – בתגובות לכתבות, בפורומים, באתרים אישיים ועוד. אמצעים אלה תורמים לחופש הביטוי ולדמוקרטיה של התקשורת בישראל.

     

    אתגרים ובעיות

     

    • מעיתונאות לדווחנות

     

    אתרי החדשות בבעיה: כל אחד ממיליוני הגולשים הישראלים יכול לפתוח בלוג או הודעה בפורום ולדווח לעולם על מה שראו מבעד לחלון ביתם או שמעו מחתנם. חלק גדול מהשמועות האלה אינן נכונות אך מרגע שהן מתפשטות במהירות בדואר האלקטרוני נוצר לחץ גדול במערכת העיתונאית לפרסם כדי לרצות את המוני הגולשים הגודשים את האתר בעקבות השמועות. למרבה הצער, אין קיצורי דרך לעבודה עיתונאית מקצועית – צריך לבדוק את העובדות, להצליבן, לקבל תגובות ועוד.

     

    על אף שעיתונאי לא יוכל להתחרות לעולם עם דיווחים לא בדוקים באינטרנט, שד המיידיות נותן אותותיו באתרי חדשות, שחלקם מצמידים את הסלוגן "פרסום ראשון" או "חשיפה" גם לידיעות אזוטריות או שגויות. אמנם, באינטרנט קל לעיתים "למחוק" ידיעה, אך גולש שנכנס לאתר פעם או פעמיים ונתקל בידיעה שגויה "שנעלמת" זמן קצר לאחר מכן יגבש את דעתו לגביו. מאחר וממילא מייחסים יותר מדי משמעות לראשוניות (כל ידיעה מעניינת תופיע לאחר חמש דקות אצל המתחרים), האתגר של אתר חדשות מקצועי טמון בבידולו מכל אותם "דווחנים" וצבירת מוניטין כמקום אחראי בו מתפרסמות ידיעות בדוקות ומהימנות.

     

    • אינטראקטיביות

     

    בניגוד לאמצעי תקשורת אחרים, הגולשים באינטרנט אינם רק צרכנים פסיביים של מידע אלא גם מפרסמים. הדו-כיווניות הזו מעניקה לאתרי חדשות יתרון בדמות מידע ודיווחים המתנקזים באמצעות הדואר האלקטרוני. אך זו רק צורה אחת ובסיסית ביותר של אינטראקטיביות.

     

    לתגובות לכתבות יש מתנגדים רבים, בעיקר בקרב עיתונאים שצמחו בעיתונות המסורתית, אך המבקרים נוטים להתעלם מכך שלרוב התגובות המתפרסמות מנוסחות בלשון לא מתלהמת ועניינית. המערכת נעזרת בהן כדי לאתר טעויות שנופלות בכתבות ולתקנן במהירות, וחלק מהמגיבים מוסיפים מהידע שלהם ומעשירים את הכתבה במידע נוסף (אך ממקור אנונימי ולא מאומת). בשורה התחתונה מדובר בשירות טוב לדמוקרטיה הישראלית ולשיח התקשורתי, והיתרונות עולים על החסרונות.

     

    אם נעלים לרגע את כל התגובות מאתרי החדשות, גם המבקרים ייאלצו להודות כי התחושה שתתקבל היא של אתרי רפאים. התגובות באתרים הללו הפכו לסטנדרט , לטוב ולרע, והאינטראקטיביות הבסיסית הזו רק תלך ותשכלל בעתיד. דגם שמציע מעורבות נרחבת יותר של גולשים באתר חדשות מיושם ביומן הרשת של ערוץ המחשבים. כאן הגולשים לא מוגבלים באפשרות התגובה אלא הבמה ניתנת להם – אם ישלחו קטע חדשותי שנמצא מעניין וראוי, הוא יפורסם לאחר עריכה.

     

    • חוסר מקוריות

     

    התופעה בולטת במיוחד באתרים המרכזים חדשות כמו "גוגל ניוז". חצי שעה לאחר פרסום ידיעה של סוכנות ידיעות ניתן לקרוא אותה בעשרות ואף מאות אתרי חדשות. נכון הדבר גם לגבי ידיעות בלעדיות המתפרסמות באתרי החדשות ומועתקות כמעט בלשונן על ידי אתרים אחרים, גם אם לא מדובר ב"סקופ העשור", ואין מדובר בידיעת המשך (פולו אפ) הכוללת פרטים חדשים שלא הופיעו בידיעה המקורית. האינטרס של אותם אתרים ברור: הם רוצים לייצר תוכן במהירות, כדי למשוך את הגולשים לאתר, אך הקוראים לא מרוויחים מכך. בהדרגה הם לומדים לזהות אתרים לא מקוריים ולהעדיף כאלה המציעים מינון גבוה יותר של תכנים בעדיים. שיטת ה"גזור והדבק" לא תשתלם באינטרנט בטווח הארוך.

     

    • אתיקה

     

    מועצת העיתונות שגתה בשנה שעברה כאשר החליטה להכפיף אתרי תוכן באינטרנט לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות. הגבול הדק העובר בין אתר "דיווחים" שאינו רואה עצמו כפוף למועצת העיתונות (ואין לה סמכות חוקית להפעיל עליו) לבין אתרי העיתונים הגדולים, שממילא התנדבו לעמוד בכל כללי האתיקה, מייתר את ההחלטה, שעלולה להביא רק לביזוי המועצה.

     

    החלטת המועצה פסחה על הסוגיות האתיות הייחודיות לאתרי חדשות. למשל, האם ראוי להוסיף קישור לאתר הרשמי של ספר חדש (בו ניתן לרכוש את הספר) לצד כתבת ביקורת על הספר? האם סביר שדיווח ביקורתי על חברה מסחרית יכלול קישור לאתר (היחצ"ני) של החברה? ואם כן, האם יש לאזן את הקישור הזה בקישור לאתר של שונאי החברה? כיצד יש להתייחס לתוכן פרסומי ואיך להבדיל בינו לבין תוכן מערכתי? האם ראוי בכלל שפרסומת "תשתלט" על איזור תוכן מערכתי?

     

    • תצוגה

     

    אתרי החדשות הישראליים עדיין מזכירים כיום את אבותיהם הרוחניים – עיתוני הדפוס. לא תמיד נעשה שימוש נכון בקישורים לצורך הגשת מידע משלים חשוב לגולש, והסיבה לכך אינה בכל המקרים חוסר מודעות, אלא ממשקים שאינם מפותחים די הצורך. בעתיד ינוצל הכוח העצום של מסדי נתונים טוב יותר, כדי להגיש לקורא ידיעות בהקשר הנכון – עם כל הרקע והמידע הרלוונטי לגולש ולסיפור.

     

    קטעי וידיאו ופלאש שישתלבו בכתבות בעתיד הלא רחוק ישלימו את הדיווח הכתוב ויעשירו אותו. דיווח מקוון ראוי לשמו ישלב בין טקסט, קול ווידיאו, וכל גולש יחליט על הדרך הנכונה עבורו לגשת אליו – אם באמצעות המחשב, הטלפון הנייד או הטלוויזיה האינטראקטיבית. כאן גם נכנסת לתמונה השפעת הדיגיטציה על אמצעי התקשורת המסורתיים. הרדיו ייהפך לדיגיטלי, הטלוויזיה לאינטראקטיבית (באופן הרבה יותר מתקדם מהאפשרויות הבסיסיות הקיימות כיום) וגם העיתון המודפס יהיה אלקטרוני (בטווח של 5-10 שנים). בסופו של דבר, הכל יהיה "אינטרנט". 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים