שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ימי הפופ
    "אומנם אני רק בן שלוש עשרה וחצי, אבל אני מכיר כבר את המוות מצוין. הייתי ביותר הלוויות מחתונות. אם כי בהלוויה של סבא לא הייתי. אם הייתי מגיע, במקום אבנים הייתי שם לו על הקבר צעיף של ליברפול..." קטע מתוך "ימי הפופ", ספרו הראשון של עמיחי שלו שרואה אור בימים אלה

     

    האֶקְהויזִים

     

    סבא מת, וההודעה הגיעה בדואר, כמו חשבון טלפון. הוא מת כמו כלב, ואבא בישר לי על מותו באותה אדישות שבה היה מבשר לי שנגמרו המים החמים בדוּד או שאשאיר את הנעליים בחוץ כי הן מסריחות. אולי התחוללה בתוכו סערה קטנה, אבל הוא תמיד ידע להסתיר. אולי הוא הרגיש הקלה. סבא היה בשבילו מין עניין לא פתור, משהו רחוק שהעיב על הכאב היומיומי שלו, והזכיר לו שהוא עדיין חי בעבר, משתכשך בתוך אגם של שיתוק רגשי.

     

    הוא הניח את המכתב על הכוננית המטונפת שהיינו מניחים בה בצלים ותפוחי אדמה, הביט בקירות הצהובים המתקלפים ויצא מהמטבח. הבטתי במכתב ולא הבנתי

    כלום. כתבה אותו דודה טי, שמאז שהיא התחתנה הקשר איתה דעך, עד שכמעט שכחתי שהיא קיימת. כשאנשים מתים, אתה פתאום נזכר שאנשים אחרים חיים. המכתב היה כתוב באנגלית, בכתב מחובר, והיתה בסופו חותמת משונה, מלכותית. לא רציתי להשאיר אותו על הכוננית, כי לא רציתי שיהיה לו ריח של בצל, אבל לא ידעתי איפה עוד אפשר לשים אותו. לא היה לנו בבית מקום למכתבים. מועקה הציפה את פי כמו חומר של רופא שיניים. בהיתי בקירות והרגשתי שאין לי שליטה על שום דבר. זה קרה ביום רביעי. כבר כמעט שבוע שהוא מת.

     

    דימיינתי את הרגעים האחרונים שלו; יושב על כיסא נדנדה רפואי בבית האבות שעל גדות נהר המרסי ברחוב רוזבנק, לבוש חלוק עבה בצבע לבן חולני עם כמה כתמי דייסה שלא ירדו בכביסה, גופו מדיף ניחוח חמוץ של ייאוש וזִקנה, והוא שותה תה בעודו מאזין לתחרות הבינגו המשודרת בטלוויזיה. ראיתי אותו בדמיוני שולח מבט אל הפחמים שבאח, שהלכו וגוועו כתאי מוח, ומכיוון שכבר בקושי ראה משהו - עינו השמאלית כבר היתה עיוורת לחלוטין, ובעינו הימנית ראה רק צללים ותנועות - הוא רכן אל עבר האש, להיטיב את מבטו. קור נורא חלף לפתע בגופו. בחוץ ירד גשם אפור אדמדם, כל טיפה בגודל של צנונית. מכיוון שהשמיעה שלו היתה טובה, הניחו לידו רדיו מימי מלחמת העולם השנייה, שהיה תמיד מכוון על תחנה של מוזיקה קלאסית או על תחנה מקומית שמשדרת שירים של הביטלס 24 שעות ביממה. הוא נאנח, לגם עוד לגימה מן התה המהביל והמתוק, וצנח על הרצפה כשהוא לופת את חזהו. הוא לא הספיק לראות מי זכה בבינגו.

     

    הרגשתי שאני נחנק. פתחתי את התריסים, השענתי את ראשי על מעקה האבן וניסיתי לירוק מפי את טעמה החנקני של המועקה. מרחוק ראיתי את החלון של נירית סגור לגמרי. בדרך כלל, כשהוא פתוח, אני צופה בה שוכבת על המיטה וקוראת את הספר הסגול של סלינג'ר לאֶסמֶה, באהבה ובסיאוב בפעם המי יודע כמה בחודשיים האחרונים, בוהה בתמונת השחור לבן של אבא שלה או מקשיבה למוזיקה. לפעמים היא גם מתפשטת קצת ואני מרגיש נבוך, אבל לא יכול להפסיק להסתכל. אני עוקב מהופנט אחרי התנועות שלה, ותמיד מגיע רק עד החזייה ואז נבהל. היא מעולם לא תפסה אותי. אמרתי לה שאני אבוא אליה היום. אחרי מה שקרה עם סבא, וגם בלי קשר, אין לי מקום טוב יותר להיות בו.

     

    הכנסתי את הראש פנימה, ועוד לפני שסגרתי את החלון הרגשתי כאילו השמש נשברת לחתיכות ואפשר לנשום אותה. זה עשה לי תחושה נעימה בחזה, כמו אחרי שאוכלים שטרודל תפוחים, אבל אז שוב נזכרתי בסבא והתחלתי לרעוד. נזכרתי בלשון הפלסטיק המוזרה והשחורה שבעזרתה סבא היה משחרר את נעלי הצ'רלי צ'פלין השחורות שלו מכפות רגליו. תמיד היו לו גרביים מעניינים, עם משבצות ומעוינים וחמניות, ונדף מהם ריח של ספרים של דיקנס. הוא תמיד ידע בדיוק מה לאכול. אם הוא אכל טוסט עם מרגרינה, פתאום זה היה הדבר הכי טעים בעולם. ואם הוא שתה תה עם חלב, אפשר היה לראות איך כל תא בגופו מתכווץ מעונג.

     

    התיישבתי במטבח האפלולי, הבטתי בצלחות הסדוקות ובקופסאות הפלסטיק הריקות, ונשטפתי בריח הישן והחמוץ שנדף מכל פינה. אין שני מטבחים שיש להם אותו ריח. כל ירק רקוב, כל זיכרון כאוב, משאיר אחריו הד ומטביע חותם. קמתי, פתחתי כל ארון וסרקתי את כל המדפים במקרר. לכאורה חיפשתי אוכל, אבל בעצם חיפשתי משהו אחר, לא ברור, שלא היה סיכוי שאמצא. המקרר היה כמעט ריק. אפילו מלפפונים חמוצים או זיתים לא היו בו.

     

    ויתרתי והתיישבתי. "ממה הוא מת?" שאלתי את אבא שהסתובב במסדרון חסר מנוחה. אפשר היה לשמוע את כפכפי העץ שלו משקשקים על המרצפות הקרות. הוא עצר לרגע, השתהה לכמה שניות - יכולתי לשמוע איך כל גופו מתמתח בכאב - והשיב: "מזיקנה, ככה זה, אנשים זקנים מתים בלי יותר מדי סיבות," סיכם ורמז שאין לו סבלנות לנהל את השיחה הזאת, ונחפז להישאב לחדר השינה העצוב שלו הדומה לקבר. רציתי לומר לו שזה קורה גם לאנשים פחות זקנים. אומנם אני רק בן שלוש עשרה וחצי, אבל אני מכיר כבר את המוות מצוין. הייתי ביותר הלוויות מחתונות. אם כי בהלוויה של סבא לא הייתי. אם הייתי מגיע, במקום אבנים הייתי שם לו על הקבר צעיף של ליברפול.

     

    באחד הביקורים שלו הוא שלף מהמזוודה מדים אדומים וחדשים של ליברפול. "אתה איאן ראש, מספר 9," הוא אמר לי, "החלוץ הכי טוב והכי לא מוערך באירופה, והכול רק בגלל שהוא וולשי. וולס היא לא ממש מדינה, האנגלים המציאו אותה, כמו שהאמריקאים המציאו את פנמה." לא כל כל הבנתי מה הוא רוצה, אבל התרגשתי מאוד מהמתנה, ומייד פשטתי את חולצת הסטרסקי והאץ' הניילונית ולבשתי את החולצה האדומה. היא היתה לא נוחה וגירדה לי בגב, ובכלל היתה קצת קטנה עלי. סבא מייד הביא מצלמת כיס והנציח את הרגע ההיסטורי. אני חושב שגם אמא הזילה דמעה. אני לא בטוח.

     

    הקבוצה היתה החיים שלו. הוא לא הפסיד כמעט אף משחק מאז שהיה בן שמונה עשרה, ונעדר רק כשהיה חולה או שנאלץ לקבור בני משפחה. הוא אהב לספר איך יום אחד, כשעבד בנמל, הגיע אליו שוטר שהיה קצת מיודד איתו, ודיווח שהבית שלו נפרץ. מייד הוא עזב הכול ורץ כמו משוגע ברחובות הגשומים. כשהגיע הביתה, ישר הוא הסתכל בכספת לבדוק אם הגנבים לקחו את המנוי השנתי למשחקי הקבוצה. רק אחר כך התיישב, הכין כוס תה לעצמו ועשה הערכת נזקים כללית. גם אמא אהבה את ליברפול, ותמיד כשסיפר את הסיפור זה, היא היתה מגלגלת את עיניה בייאוש מחויך. היא שמעה אותו כבר יותר מדי פעמים. לפעמים היא אהבה להתגרות בו: "קני דלגליש סתם שמן," היתה אומרת ומרגישה שובבה כמו ילדה. הוא היה מתעצבן אבל עונה בסבלנות, "נכון שהוא נראה שמן, עם חיוך כזה של חתול צ'שֵייר, אבל אם תשימי לב תגלי שהוא נביא. הוא תמיד רואה מה הולך לקרות על המגרש כמה שניות לפני שזה באמת קורה. יש לו עיניים בגב, אני בטוח בזה."

     

    קמתי שוב מהכיסא וניגשתי לתיבת הפח הסודית שבה שמרתי את הפינגווינים והקרַנצ'יז, השוקולדים שסבא היה מביא מאנגליה, אבל ידעתי שהתיבה ריקה כבר מזמן. צמרמורת קרה חלפה בגופי. נתקפתי אימה משונה כמו בחלום. ידעתי שהאימה קשורה לגעגוע נורא, אל סבא, וכנראה גם אל אמא, אבל היה שם גם געגוע אל משהו נוסף, שלא הצלחתי לזכור. הלכתי לסלון והרגשתי איך הנשימה שלי מתמלאת אבק. חתיכות של צבע צהוב נשרו מהקיר מאחורי הספה. פתחתי את המגירה בשידה השחורה, הוצאתי תמונה שלו, חייכתי למראה הקרחת שבטח תהיה גם לי, ונזכרתי בסיפור הקבוע שלו על ביל שנקלי, המנג'ר האגדי של ליברפול.

     

    "אתה יודע מה אמר ביל שנקלי אחרי שהוא פרש סופית ויצא לפנסיה? איזה עיתונאי שאל אותו, 'איך זה שמכל המקומות בחרת לגור דווקא ליד גודיסון פארק, האיצטדיון של אֶבֶרטון?' שנקלי ענה מייד, בלי לחשוב: 'כדי שהכלב שלי יוכל להשתין על אדמה אברטונית.' איזה בן אדם. יותר גדול מבן גוריון או מג'ון לנון. לפני שהוא הגיע היתה לנו קבוצה אפורה, עיר אפורה ועתיד אפור. גם עכשיו העיר אפורה והעתיד אפור, אבל למי איכפת כשיש לנו קבוצה עם כל כך הרבה צבע!"

     

    סבא מת, וההודעה הגיעה בדואר כמו חשבון טלפון. הם אפילו לא טרחו להתקשר, הם פשוט לקחו אותו וקברו אותו כמו שהעירייה קוברת כלב רחוב. זרקו אותו בתוך שקית שחורה, לתוך תולעים ושִׁכחה, וסגרו אותו מכל הכיוונים. התיישבתי על הספה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הבטתי בקירות הצהובים. כבר יותר משנתיים, מאז שהיא מתה, שאני מבקש מאבא שיצבע אותם. ועוד לפני שזה קרה, היא בעצמה ביקשה ממנו שיצבע אותם, כי גם לה הם עשו בחילה. לאבא יש תכונה כזאת, במקום לסרב הוא נותן תשובה חמקנית. הוא לא שובר לך את התקווה, רק מתיש אותך לאורך זמן עד שאתה מניח לזה.

     

    הלכתי לכיור באמבטיה, שטפתי את הפנים במים קפואים, אבל הרגשתי שהן בכלל לא נשטפות. התקשרתי לאחותי: "שמעת? סבא מת." היא שמעה, שתקה למשך כמה שניות כמעט נצחיות ואמרה, "כן, טוב, מה אתה רוצה שאני אעשה?" לא רציתי שתעשה כלום. תפסתי אותה בזמן לא טוב. שמעתי המון קולות רקע, כאילו היא בבריכה. "איפה את?" צווחתי כלפי האפרכסת. "אתה לא צריך לצרוח. אני באוניברסיטה, איפה אני יכולה להיות?" לא ידעתי איפה היא יכולה להיות, ידעתי איפה אני רוצה שהיא תהיה, כי לפעמים כל כך משעמם לי לבד כאן עם אבא. הוא לא מדבר, רק נוהם, כאילו מישהו סגר לו חלון על הפרצוף. ההליכה שלו נעשתה שפופה, הוא שוכח להתגלח והריח שנודף ממנו הפך לחמוץ וצורב כמו חומצה.

     

    "אני לא יודעת מתי בדיוק אני אחזור. זה תקופת מבחנים עכשיו ואני נורא עסוקה. אין לי זמן לנשום... ואני כל כך מתגעגעת אליך, אתה לא יודע כמה... למה עוד לא באת לבקר אותי? אתה תאהב את חיפה, יש רכבת ענקית ומעדניות עם חמוצים מעולים." חיוך קטן ועצוב הקדיר את פני. תמיד הייתי מכור למלפפונים חמוצים וזיתים, כבר כשהייתי ילד קטן. לפעמים, מתוך עצלנות אבל גם במין פרקטיות ייחודית, הייתי יושב בסלון הצהוב וצופה בטלוויזיה עם כמה מלפפונים תחובים בכיס המכנסיים, שלא אצטרך לקום. משום מה לא חשבתי על צלחת. "טוב, בהצלחה במבחנים," אמרתי וניתקתי.

     

    השמש נעלמה לחלוטין, וטיפות כהות של גשם התחילו לרדת כמו צווחות של בכי. מזג אוויר אנגלי לכבוד סבא. החלון של נירית עדיין היה סגור והתחלתי קצת לדאוג, אבל אולי היא מתקלחת, הרגעתי את עצמי, או אוכלת, או מכינה שיעורים בסלון. היא אוהבת להכין שיעורים בסלון ולא בפינת הלימודים האדומה שלה, כי לטענתה היא מרגישה שם "כמו ילדה מפגרת בתוך קובייה". הלכתי לארון שהיו בו ממתקים אילו היו ממתקים בבית, אבל כצפוי היו בו רק עטיפות של ממתקים ישנים וקופסאות ריקות של עוגיות חמאה. נאנחתי מרוב שעמום וכאב. לרגע הרגשתי שאני בוכה, אבל הדמעות התנקזו פנימה במקום החוצה.

     

    "תגיד, אבא, לא נוסעים להלוויה?" הוא שמע את השאלה מתוך חדר השינה, אבל משום מה התמהמה לפני שענה, למרות שידע היטב את התשובה. "לא, אני לא חושב שיש טעם לנסוע עד אנגליה בשביל חתיכת אבן." אבא תמיד נהג לומר כי כשבן אדם מת זה בדיוק כמו שזבוב מת, דורכים עליו וזהו, יותר אין כלום, שום אנרגיה, שום גלגול נשמות, הכול בלבולי ביצים.

    נכנסתי לחדר המדכא שלי, עם המחצלת החומה והמחוספסת על הקיר הצהוב, עם השולחן והארון האדומים, והשטיח השחור עם הדוגמאות שעליו אני משחק באקהויזים. רציתי לעשות משהו, כי ידעתי שזיכרון הוא דבר חמקמק, כמו נקודת ג'י שנמצאת בתוך גרגר של חול בחוף הים הקודר של התודעה. הרגשתי שאני לא יכול להישאר בבית. הייתי חייב ללכת לנירית. היא חייבת להיות בבית, פשוט חייבת. "אני הולך להסתובב," אמרתי לאבא שלא הגיב, רק זז בתוך המיטה שלו כמו חולה סופני. וידאתי שיש עלי כמה לירות, לקחתי את מחברת השמות וסגרתי את הדלת בשקט, שלא יתעורר, למרות שידעתי שהוא לא ישן.

     

    מתוך "ימי הפופ" מאת עמיחי שלו, הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד.

     

    עמיחי שלו, 31, כותב ועורך ב-ynet. "ימי הפופ" הוא ספרו הראשון.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים