קנפו והמירוץ לקיצבה

אבל למרות הלחץ, הקיצוצים לא בוטלו - ובועת קנפו התפוצצה. עם הזמן התברר שהמסע כולו היה פרי תכנון מוקדם ומניפולציה של גופים פמיניסטיים, אשר דאגו להסיעה ממקום למקום, להלין אותה ולתדרך אותה לאורך כל המסע ואחריו. הציבור החל לשאול את עצמו, מדוע בעצם נדרש לרחם כל כך על אשה שיכולה להרשות לעצמה להחזיק טלפון נייד, ואוחזת סיגריות מרלבורו בין ציפורניה המטופחות. קנפו, שסירבה למספר הצעות עבודה שבני-אדם במצבה היו אמורים לקבל ללא היסוס, העדיפה לבסוף לדגמן תמורת כסף באתר פורנוגרפי. נדמה שלא רק היא התגלתה במערומיה, אלא גם כל מה שייצגה.

לא בכדי הימרו הגופים הפמיניסטיים בגדול על קמפיין קנפו. קיצוצי האוצר בקצבאות ה"חד-הוריות" היוו פגיעה אנושה בלב ליבה של האסטרטגיה החברתית הפמיניסטית. הפמיניסטיות הרדיקליות הרי רואות בגבר כובש מדכא, ובמוסד הנישואים "מחנה ריכוז נוח" (כדברי הכהנת הגדולה של הפמיניזם המודרני, בטי פרידן). הן מודעות לכך שמלבד הצורך באהבה ובילדים, חלק ממה שמושך נשים לחיי נישואים הוא היציבות הכלכלית שבחיבור לגבר מפרנס. מסיבה זו מנסות הפמיניסטיות לפתות נשים לפרק את התא המשפחתי, או לוותר עליו מראש, באמצעות הענקת קצבאות נדיבות לפרודות, גרושות ורווקות. למעשה, הן הופכות את המדינה ל"תחליף בעל".

חוק משפחות "חד-הוריות", שנחקק ב-1992 וב-1994, העניק לאמהות גרושות, פרודות ורווקות קיצבה גבוהה בתנאים מיוחדים, שניתנו עד אז רק לאלמנות. התוצאה היתה שגם נשים משכבות מצוקה הצטרפו לחגיגת הגירושים שהחלה לשטוף את המדינה בשנות ה-80, ואחוזי הגירושים נסקו אל על. רשת הביטחון הכלכלית שהמדינה פרסה עבור ה"חד-הוריות" הפכה את הגירושים לעיסקה כלכלית לא רעה עבור רבות מהן. לא כולן הבינו שהמחיר שהן וילדיהן ישלמו בטווח הארוך על קריעת התא המשפחתי עלול להיות גדול בהרבה מכל סכום כסף שהמדינה תוכל אי פעם לתת להן.

האישי הוא פוליטי?

כעת דמיינו לעצמכם שהמדינה היתה נוקטת מדיניות דומה בכיוון ההפוך, ומעניקה תמריצים כלכליים לגברים מתגרשים. תארו לכם שהחוק היה מעניק לכל אב גרוש נקודות זיכוי במס הכנסה וקיצבה מיוחדת מביטוח לאומי, ללא צורך במבחן הכנסה. שוו בנפשכם שהמדינה היתה מעניקה לאבות פרודים וגרושים שירותי שמרטפות, ניקיון בית ובישול בתעריפים מוזלים. הניחו כי בנוסף לכל זה, אבות גרושים היו מקבלים אוטומטית את הזכות לגדל את ילדיהם בבתיהם, ואילו הנשים לשעבר היו נדרשות להעביר לחשבונות הבנק שלהם אלפי שקלים לחודש, ללא כל פיקוח על השימוש שנעשה בהם. האם יש למישהו ספק שכל גבר שני היה רץ להתגרש ברגע שהיחסים עם האשה היו נקלעים למשבר הקטן ביותר?

"האישי הוא פוליטי" היא סיסמת הליבה של האידיאולוגיה הפמיניסטית. באמצעותה מצדיקות הפמיניסטיות את חדירת המדינה לתוך מערכות היחסים האינטימיות שבין גברים ונשים, בניסיון לפורר את מוסד הנישואים וליצור סדר חברתי חדש. אבל זהו, שלא: האישי אינו פוליטי, ואסור שיהיה. האישי הוא אישי לחלוטין, האינטימי - אינטימי עד כאב. נכון שחלק ממה שגברים "מוכרים" לבנות הזוג שלהם הוא יכולתם לפרנס. נכון גם שחלק ממה שנשים "מוכרות" לבני זוגן זה יכולתן להיות רעיות טובות ואמהות. כך היה וכך יהיה תמיד, וזה לגיטימי לחלוטין. למדינה אין שום זכות לנסות ולהתערב בעיסקה העתיקה הזאת, רק בגלל שהיא לא מוצאת חן בעיני חסידותיה של בטי פרידן.

גיל רונן, יו"ר "הקול הגברי"

עכשיו בבלוג של סבר פלוצקר: מדונה לשלטון?