שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השנים הרעות של אריך קסטנר
    מה עשה מחבר "אמיל והבלשים" בגרמניה הנאצית? נבירה בביוגרפיות שנכתבו עליו וביומנו האישי מגלה צדדים לא נעימים של יוצר אהוב

    כל-כך אהבנו אותו, עד ששכחנו לשאול איפה הוא היה ומה בדיוק עשה בשנות הרייך השלישי. לא מתאים לנו. עד היום, אנחנו שופטים גרמנים על-פי מעשיהם ומחדליהם מאז 1933 ועד 1945, אבל לאריך קסטנר, מרוב אהבה, אנחנו זוכרים רק את העובדה ש"אמיל והבלשים" הועלה על המוקד בפקודת הקומיסארים התרבותיים של הרייך כבר ב–1933, וכך הוא משוייך במגירת הזיכרון המסוייטת שלנו אוטומטית ל"טובים". ממש כמו ברטולד ברכט שיצא לגלות, בדיוק כתומס מאן שהמטיר אש וגופרית על הרייך ממושבו בלוס-אנג'לס, בעודו מת מפחד שהגסטפו, שהתיישבו בביתו במינכן, יגלו את יומניו בעליית הגג וימצאו גם שהם מלאים בחוויות הומו-אירוטיות עזות.
    ואיפה היה קסטנר? כשמדורת הספרים הגדולה של הרייך בערה, קסטנר בילה בציריך עם המו"ל השווייצרי שלו. הוא האמין שיהיה בסדר, ולאמו יעץ להתעלם מ"מסע ההפחדה של העיתונות הזרה". הוא גם התנבא ש"הכל ייגמר בקרוב".
    כששב הביתה מצא שסולק מאגודת הסופרים הגרמנים, יחד עם ליאון פויכטוונגר, אגון קיש ואחרים. העילה: "פעילות קומוניסטית רדיקלית". האמת היא, שקסטנר היה מין סוציאליסט זעיר-בורגני, שטורי השירה הסטיריים שלו עלו ל-אס.אס על העצבים. נשיא אגודת הסופרים פנה לשלטונות והציע, שאולי יתירו לקסטנר להמשיך לכתוב בשם העט "ברטולד בירגר". השם הפרטי מתייחס כמובן לברכט. שם המשפחה הפיקטיבי פירושו "אזרח" בגרמנית. הקומיסרים ענו: שיכתוב לעצמו. כלומר, נאסר על בתי ההוצאה לאור בגרמניה להדפיס את ספריו. אבל "שלושה גברים בשלג", רומן למבוגרים (תורגם לעברית, בהוצאת זמורה ביתן) ראה אור בשווייץ, ובמהלך כל המלחמה נמשכו הדפסות סדירות של "אמיל" ושל "פצפונת ואנטון" בציריך. גם "הכתה המעופפת" מצא לו מו"ל שווייצרי. הספר – מצוין כשלעצמו – נקי, כמובן, מכל אזכור של מה שקורה בחיי היום-יום ברייך השלישי.
    שבועות לאחר מכן מצא קסטנר כי האס.אס הקפיא את חשבון הבנק שלו, בתואנה שפירסם שיר סאטירי אנטי-נאצי בעיתון בפולין. כשניסה שוב להחיות את החשבון, עצרו אותו. שעה וחצי נמשך הסיוט. במכתב לאמו ניסה לשוות לסיטואציה אופי קומי, ותיאר את החוקר שקם לכבודו ואמר, "הנה מגיע אדון אמיל והבלשים". הוא הכחיש כל קשר לשיר ולתוכנו. האס.אס השתכנע בכנותו, והחשבון הופשר.
    על הגירה לא חשב, למרות הפצרות של ידידים. הוא חשש שאמו הקשישה לא תעמוד בזה, וחש שמחובתו להישאר "ולעשות מה שאפשר, אחרת אהיה פחדן בעיני עצמי". אבל זהו כבר הסבר שלאחר-מעשה, שנתן לקצין אמריקני בראיון שגרתי אחרי המלחמה, כדי לעבור הליך זריז והכרחי של דה-נאציפיקציה.

    השנים הלא נוחות

    מבחינה כלכלית, לא צריך היה לדאוג לו. מהדורות ותרגומים של ספריו הניבו לו הכנסה יפה וקבועה; זכויות הסרטה נמכרו לאולפני MGM ולמפיקים פרטיים באירופה. באפריל התחיל לכתוב את "אמיל והתאומים", שגם בו לא תמצאו אפילו אזכור זעיר אחד לימי הרייך. אף לא אחד מחבורתו של אמיל לא היה ב"היטלריוגנד", אין חולצות חומות ברחובות, אין היטלר בעולם.
    הקומיסארים, מצידם, לא היו עקביים. הספרים לא נדפסו בגרמניה, אבל נמכרו בה: לפתע, בחג המולד של 1935 עלה "אמיל והבלשים" שוב על מסכי הקולנוע אבל ב–1936 הודיעו לו שכל הספרים – לא רק "פצפונת ואנטון" ו"שלושים וחמישה במאי" שנאסרו קודם להפצה – יורדים מן המדפים. קסטנר מתנחם בתענוגות ביתיים: הוא משאיר למזכירתו האישית פתקים: "לקנות בשר טוב לגולש או צלי עגל. לחתוך את הקישואים. הכיני רוטב תפוחי-עץ". בקיץ בילה בצפייה נלהבת באולימפיאדה של ברלין. הוא הקפיד על משחק טניס יומי במשך כל שנות המלחמה.
    המאייר המצויין של ספריו, ולטר טרייר, היה יהודי ונמלט לשווייץ. לא נורא, עדיין אפשר היה לעבור את הגבול באוטובוס, להגיע להופעות בפסטיבל זלצבורג, לשתות בירה עם טרייר ולשוב למינכן באותו יום. במאי 1937 נקרא קסטנר ללשכת הגיוס לוורמכט. תוך שעה הוא נמצא בלתי כשיר לשירות, וחוזר הביתה.
    בנובמבר 1938 הוא היה עד ל"ליל הבדולח", וגם תיאר נסיעה מסוייטת במונית בדרך הביתה, כשמכל עבר נשמעים צלילים כשל התנפצות של קרונות מלאי זגוגיות: המצפון התעורר, אבל רק ביומן. אין אזכור לכך שכל הזגוגיות המנופצות היו שייכות ליהודים.
    קלאוס מאן, בנו של הסופר תומס מאן, כותב מן הגלות ביקורת חריפה על הרומן "שלושה גברים בשלג" ועל כושר ההתאמה של קסטנר לדרישות האסתטיות והפוליטיות של הרייך השלישי: קסטנר כועס. נדמה שזה הטריד אותו יותר מאשר תחילתה של המלחמה.

    מלחמה לא נעימה

    הנה רשימה מיומנו, מאי 1941: " בחודשים האחרונים קשה להשיג סקט (יין נתזים), אבל סחלבים עדיין יש בשפע". את הצהרת המלחמה של גרמניה נגד רוסיה הוא מוצא "מעניינת מאוד מבחינה פסיכולוגית". על המלחמה באנגליה הוא כותב לעצמו כמה חרוזים היתוליים. את גירוש היהודים מברלין הוא מציין ביומן בספטמבר 1941 - חמש שורות, בלי להביע דעה. אבל ביומן אפשר למצוא קטעים בהם קסטנר מביע קנאה בחברים שלו, שמרוויחים הון מסרטי תעמולה של הרייך. ובתוך כך הגיעה הזמנה: באפריל 1941, היישר משר התעמולה גבלס, דרך עוזרו הצמוד לענייני קולנוע, פריץ היפלר. קסטנר התבקש לכתוב תסריט מרשים ומרהיב עבור הפקה מיוחדת לרגל חגיגות 25 שנה לקולנוע הגרמני. הסרט אמור היה לרומם ולהלל את הישגי האסתטיקה של התרבות הגרמנית, בחסות משרד התעמולה ובהתאם לדרישותיו.
    קסטנר בחר לעבד את עלילות הברון מינכהאוזן, תחת שם העט ברטולד בירגר. התמורה היתה יותר ממאה אלף מארקים גרמניים, שאפשרו לו לרכוש לאמו בית מידות וגם שני מגרשים. והוא המשיך להיות תסריטאי מבוקש, אם כי חתם בפסבדונים. התסריט האחרון שמסר לאולפני הקולנוע המולאמים של הרייך היה עיבוד ל""אורה הכפולה".
    ב-1944 הוא כבר מתאר את "ספורט המרתפים" - המנוסה המבוהלת למקלט כאשר שתי פצצות זרחן צונחות על גג ביתו ב"דואר אויר". הנזק: "3,000 ספרים, שמונה חליפות, כתבי-יד, רהיטים, שתי מכונות כתיבה, זכרונות בכל הגדלים וצבע לשיער". הוא ערך רשימה מסודרת למשרד לנזקי המלחמה וקיבל 5,000 מארק כדי לשקם את הספריה שלו. אז גם התחיל לכתוב את "נוטה בנה" - יומן שראה אור בעברית בשם "ראוי לציון" (הוצאת ירון גולן).

    שנות השכחה

    מיד אחרי המלחמה התנער קסטנר בנחרצות מכל מגע עם השלטון הקודם, ובכל ראיון שלו מאז ועד מותו דאג להצניע את פרשת התסריט ל"מינכהאוזן". ב-1947, עם זאת, כתב לבקשת פריץ היפלר, עוזרו של גבלס והאיש שהשיג עבורו את עבודת התסריט, מכתב שבו העיד כי היפלר בעצם היה מרוחק מאוד מגבלס, סתם פקיד.
    "מינכהאוזן" הוא סיפור בעייתי. האמנם מדובר בשיתוף פעולה עם מאמץ תעמולתי לספק לחם ושעשועים לעם הגרמני? גבלס היה מעורב בכל שלבי ההפקה; האנס אלברס, השחקן האהוב על היטלר, קיבל תפקיד ראשי - ומה עשה קסטנר? העניין הטריד את חוקרי יצירתו ואת הביוגרפים שניסו למצוא בתסריט עדות לכך שקסטנר שנא את הנאצים. אפשר להסתמך על שורה אחת מדיאלוג בין הברון מינכהאוזן למשרתו, שמתלונן על השעון שפסק לתקתק. "לא השעון מקולקל, הזמנים התקלקלו", עונה לו הברון. אבל זה לא קורה בגרמניה, אלא כשמינכהאוזן נורה מתותח ונוחת על הירח.
    והנה עוד בעיה לאוהבי קסטנר: את "ראוי לציון" החל לכתוב ב–1945, אלא שהיומן ראה אור רק ב–1960, עם שיפוצים מתודיים שנועדו להפוך את קסטנר מאופורטוניסט לאיש מצפון, או לפחות לאיש טפלון. ואם לא – אז לשחרר את עצמו ממועקה פנימית מוצדקת לגמרי.
    קסטנר לא היה נאצי. הוא גם לא היה "משתף פעולה" במובן הקשה של המונח. הוא לא הרג איש ולא הסגיר איש. הוא בחר לחיות, להתקפל, להתכופף בכיוון הרוח ולשרוד. אין בכך כדי להפוך אותו לנבל. עם זאת, את הגיבורים האמיתיים בין אנשי הרוח ברייך השלישי צריך, ואפשר, למצוא במקום אחר.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ארכיון YNET
    אריך קסטנר. 1934
    ארכיון YNET
    ,אריך קסטנר,הוצאת אחיאסף
    נאסר להפצה. פצפונת ואנטון.
    ,אריך קסטנר,הוצאת אחיאסף
    ארכיון
    ירד מן המדפים. שלושים וחמישה במאי
    ארכיון
    ארכיון
    הברון מינכהאוזן. שיתוף פעולה בעייתי
    ארכיון
    ארכיון
    100 שנה לקסטנר. בול גרמני
    ארכיון
    7 לילות
    מומלצים