שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ברנר בלונדון
    "קראתי בשמו ולא ענני; ורק כשנתקל בי, רעד, הסיר את המעיל מפניו, ורגע עמדנו דוממים איש מול אחיו. פניו היו חולניות מאוד, ואש זרה, אש של מעבר לגבולין, דלקה בעיניו". קטע מתוך "ברנר בלונדון"

    הספרות העברית היתה ראש הגיגיו ומשענתו בחיים, ואת עצמו חשב לאחד מכוהניה כוהניה הגדולים. אין זה אומר שמתנת-יה שניתנה לו ריוותה את צימאון היצירה שלו. בכל אופן, הביט על עצמו כעל סופר ממדרגה ראשונה בספרותנו. מכל הסופרים העבריים שהכרתי לא היה איש שחברתו תזכיר בלי הרף כי הכתיבה היא אמנותו ועליה גאוותו, כשם שהזכירה חברתו של ברנר.

     

    רגילים מבקרינו להאשימו כי התרשל בסגנונו; התרשל בכוונה. לא נכון. הוא סיפר לי שלפני גשתו לכתוב איזה דבר, רגיל היה לברור ולצבור לו תחילה מתוך ספרים מלים בודדות, חזקות, שהוא מכניסן לתוך יצירותיו. אדם המתרשל בסגנונו אינו נוהג כך. אם סגנונו של ברנר מרושל הוא, בוודאי שרישול זה בא לא מתוך כוונה מצדו אלא למרות רצונו. הוא בעצמו לא הודה בשום אופן שהריהו מתרשל. הסגנון הוא האדם.

     

    תמיד, כעבור איזה זמן אחרי הדפיס דבר-יצירה, היה רגיל להתאונן לפני בלב חרד כי מרגיש הוא ששכינת היצירה נסתלקה הימנו ומעיין כישרונו נסתם לעולמים. בגשתו לכתוב איזה דבר חדש היה רגיל לומר שהפעם הוא בא לכתוב את הדבר הנכון, להגיד את המלה הגדולה, האחרונה, שאחריה אין מה להוסיף. הוא ישיר את שירת-הברבור שלו. אחר-כך ינפץ את עטו ויהיה ככל האדם.

     

    זכורני, ימים אחדים לפני החיל לכתוב את המחזה "מעבר לגבולין" היה מלא התרגשות עצומה. כשנגמרו כל ההכנות לעבודה, סר אלי וביקשני שלא אבוא לביתו בטרם יבקרני הוא תחילה, כלומר: אחרי גומרו לכתוב את כל הדרמה.

     

    כעבור שבוע נכנסתי אל בית-הדפוס לשאול לשלומו של ברנר, והנה סיפר לי המדפיס מר ישראל נרודיצקי (איש משכיל, חבר נעוריו של ח.נ. ביאליק, שדאגותיו

    לברנר היו דאגות אח), כי ברנר השליך מחדרו, לפני שהתחיל לכתוב, כמעט את כל הנמצא בתוכו, הוציא את הספרים והעיתונים, הסיר את רסיס הראי מעל הקיר, משום שבו הוא רואה פרצופו של עוד איש אחד מסתובב כמוהו בחדר ומפריע מעבודתו. מאז אין הוא נראה ואינו אוכל דבר. אשתו של מר נרודיצקי הכניסה לו פעם חלב, והוא שפכו ארצה לעיניה, ופעם הכניס הוא-עצמו לתוך חדרו פחם להסקה (הדבר היה בחורף והקור היה חזק) וברנר השליך אותו מהחדר יחד עם הפחם. החלטתי לעלות אליו. דפקתי על הדלת, ואין עונה. פתחתיה, ולפני נגלה גופו של ברנר כשהוא רץ הנה-והנה. פניו לא נראו, משום שהיה חבוש מעילו העליון על ראשו ועוטף בו את פרצופו. הוא הוציא מפיו קולות משונים, כקול נהמת חיה. קראתי בשמו ולא ענני; ורק כשנתקל בי, רעד, הסיר את המעיל מפניו, ורגע עמדנו דוממים איש מול אחיו. פניו היו חולניות מאוד, ואש זרה, אש של מעבר לגבולין, דלקה בעיניו.

     

    "אשריך שאתה הוא ביילין", קרא אלי, "ל היה אחר במקומך, כי אז..." "מוטב", אמרתי, "יכול אתה להשליכני מכאן, אבל לפני עשותך כן, תן להביא לך אוכל ולהסיק את התנור". הוא התחיל לפצור בי לעוזבו. כשיגמור לכתוב, תהיה רוח אחרת אתו. הוא יבוא לביתי לנוח ולהחליף כוח. בעוד ארבעה-חמישה ימים יגמור בוודאי את העבודה. כתיבת הדרמה נמשכה אחד-עשר יום. כשבא לביתי, היה רצוץ כולו. הוא הכריחני לגשת לקריאת הדרמה אתו יחד תיכף, בלי שום דיחוי. הוא רעד כאחוז קדחת, והאצבעות, שאחז ודיפדפו את החוברת, רקדו כל העת. אחרי גומרו את הקריאה, נעץ בי את עיניו הדולקות וחיכה למשפטי. הוא האיץ בי שאחווה דעתי תיכף, ואם לא ישליך את החוברת אל האש לעיני. הוא אמר שהדרמה היא המלה האחרונה שלו. האחרונה! אם אין הדבר עולה על כל מה שכתב עד עכשיו, אין הוא שווה בעיניו כלום. בהתבונני בו ראיתי כי אומנם במצב שבו הוא נמצא, מסוגל הוא לכל. הרגעתיו ודיברתי בשבחה של הדרמה. הגזמתי במשפטי לטובה. הוא דרש שאגיד לו אם טובה היא מכל מה שכתב. הן, או לאו. אם יצירה גדולה היא באמת, הן או לאו. הוא היה אז חולה אחר אחד-עשר יום של עינויים וסיגופים קשים.

     

    הדרמה נדפסה, תיכף אחר שנכתבה, ב'המעורר'. יעצתיו שלא ימהר בהדפסתה, אך הוא אמר לי שרוצה הוא להיפטר ולהשתחרר מזה ולהיות חופשי שוב. הוא סידר בעצמו את הדרמה לדפוס. ברנר היה נוהג לכתוב כל דבר פעמיים בטרם ידפיסו. לפני הכתיבה היו לנגד עיניו הרבה פיסות נייר, שהיה רושם עליהן מראש מלים בודדות, משפטים בודדים, קטעי דברים, שיחות ותיאורים. התוכן והצורה היו ברורים לפניו כמעט בשלמותם עוד קודם שהיה ניגש לעבודת הכתיבה.

     

    מתוך "ברנר בלונדון" מאת אשר ביילין, הספריה הקטנה - הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים