שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בדואים בנגב: פצצת זמן בחצר האחורית של ישראל
    ברוכים הבאים למערב הפרוע של הנגב, זה שממשלת ישראל אוהבת כל-כך להדחיק. כאן חיים עשרות אלפי בדואים בלי מים, בלי חשמל, בלי כבישים, בלי תברואה, בלי פרנסה - ועם כעס גדול. רון בן-ישי יצא למסע בחממת העוני והפשע הדרומית, ושמע שמכאן תפרוץ האינתיפאדה הבאה

    במרכז בקעת באר שבע מתנשאת גבעה גבוהה, כתף אברהם שמה. מי שיטרח לעלות אליה יבין תוך דקות שלמדינת ישראל יש בעיה. לא סתם בעיה, אלא פצצה דמוגרפית, חברתית וביטחונית מתקתקת. סביב הגבעה, עד קצה האופק ממש, שוכנים אלפי מקבצי פחונים וסככות פלסטיק שבתוכם מתגוררים עשרות אלפי בדואים. בלי מים, בלי חשמל, בלי כבישים, בלי שירותי תברואה ובלי מקורות פרנסה. חממה של עוני ופשע שרשויות אכיפת החוק מתקשות לשלוט בנעשה בתוכה.

     

    מ-12 אלפים עם קום המדינה, תפחה אוכלוסיית הבדואים בנגב לכמעט 160 אלף איש כיום - שליש מתושבי הנגב. קצבאות הביטוח הלאומי המעודדות ילודה, ריבוי הנשים והאבטלה הם הסיבות העיקריות שבגללן בכל 13 שנים מכפילה האוכלוסייה הבדואית הנגבית את עצמה. מחציתם של הבדואים מתגוררים בעיירות הקבע. השאר, כ-80 אלף נפש, זרוקים בשטח לו הם קוראים "הכפרים הבדואים הלא מוכרים", ואילו הפקידות הממשלתית מכנה בעברית מכובסת "הפזורה הבדואית". בעיה דמוגרפית שמדינת ישראל הכירה בקיומה לפני יותר מ-30 שנה, ועד היום עשתה מעט מדי ולאט מדי כדי לפתור אותה.

     

    "אני אומר לך ברצינות, עלולה לפרוץ אינתיפאדה בדואית", מנבא איברהים אבו עטאש, ראש ועד היישוב הלא מוכר ואדי א-נעם. "אני לא יודע להגיד מתי היא תפרוץ כי היום אנחנו, החתיארים בני הגיל שלי, עדיין מרסנים את הצעירים. אבל הם כבר יודעים ששום דבר במדינה הזו לא הולך בלי כוח ושדור הסבלנים הולך ונגמר. אני מקווה שלפני שתפרוץ האינתיפאדה הזו, יגיעו איתנו כבר להסדר. ייתנו לנו יישוב שיתאים לצורת החיים שלנו. משהו בסגנון מושב חקלאי בדואי: קצת עדר, קצת ירקות. אם תהיה לנו תעסוקה, תהיה גם פחות עבריינות. אם ליהודים יש מושב, למה שלא יהיה לנו?".

     


    "רוצים להיות חלק מהמדינה". פסלי גמלים בנגב (צילום ארכיון: שי רוזנצוויג)

     

     

    מונופול הפשע

     

    אבו עטאש (54), שלחם במלחמת יום הכיפורים ועבד 22 שנים כמפעיל ציוד במפעל תרכובות ברום, מדבר בשמם של תושבי ואדי א-נעם, שבו מתגוררים כ-8,000 מבני שבט עזאזמה. מדינת ישראל אילצה אותם לגור שם בשנות החמישים, אחרי שעקרה אותם בכוח מאזורי הנדודים שלהם וגירשה את רובם לסיני ולירדן. המנהלת לקידום הבדואים של מנהל מקרקעי ישראל מציעה להם לעבור לעיירה הבדואית שגב שלום, אבל הם מסרבים.

     

    "המרחק מאתר הפסולת רמת חובב לשכונות הדרומיות של שגב שלום הוא רק 10 קילומטרים וזה מסוכן", אומר אבו עטאש. "ביקשנו יישוב חקלאי בדואי, אבל אמרו לנו, 'מצטערים. אין אדמות ואין מים'. הצענו שלושה אתרים חלופיים, אבל מנהל מקרקעי ישראל מתעקש שנעבור לשגב שלום. בינתיים ממשיכים להרוס לנו בתים ולהחרים לנו עדרים. היחס הזה מביא להקצנה של הבדואים. בזמני, כמעט כל הצעירים שירתו בצבא כי הם חשבו שזו הדרך להשתלב במדינה. עכשיו הם גילו שגם אם תשתלב וגם אם לא תשתלב, זה לא באמת ישנה".

     

    "אני מציע לאיברהים ולשכניו כמעט את כל מה שהם דורשים, בשכונות החדשות של שגב שלום", מגיב בחיוך מר יעקב כ"ץ, ראש "המנהלה לקידום הבדואים" במנהל מקרקעי ישראל. "רק שהם רוצים יישוב נפרד לאנשי ואדי א-נעם, שבו תקבל כל חמולה נחלה גדולה יותר מאשר בשגב שלום. הטענות על זיהום האוויר בשגב שלום הן רק תירוץ. הוויכוח הוא על כמה קרקע וכמה כסף ניתן להם כפיצוי, ויש גבול למה שהמדינה יכולה לתת. תאר לך שנכיר ב-48 יישובים בדואים

    חדשים, כמו שהם רוצים. הרי נצטרך לפרוש תשתיות מים וחשמל וביוב בעלות דמיונית של עשרות מיליארדי שקלים".

     

    מדינת ישראל קיוותה, ועודנה מקווה, להשיג מספר יעדים באמצעות ריכוז הבדואים ביישובי קבע עירוניים: לפנות את הבדואים ממאות אלפי הדונמים שהמדינה מייעדת לשימושים אחרים ולגרום להם להקטין את הילודה באמצעות חינוך והעלאת רמת החיים. אולם שבע העיירות הבדואיות שהוקמו ב-30 השנים האחרונות היו אכזבה מכל הבחינות. הבדואים לא נהרו אליהן מפני שהעיירות הראשונות תוכננו מבלי להתחשב באורח חייהם המיוחד, וגם רמת החיים לא עלתה מאחר שלא הושקעו תקציבים מתאימים בחינוך ובפיתוח מקורות תעסוקה. כיום נמצאות העיירות הבדואיות בתחתית הסולם של כל המדדים החברתיים.

     

    "הפזורה הבדואית", לעומת זאת, הלכה ותפחה והפכה במידה רבה למערב פרוע מלא פשע, בנייה בלתי חוקית ומרעה לא מורשה. כבר כעת רושמים הבדואים כמעט מונופול על גניבות הרכב, גניבות המתכת וההברחות השונות באזור הדרום, כולל הברחות של נשק ומחבלים מעזה וממצרים. "תראה איך המצרים לא מצליחים להשתלט על חממת הטרור של הג'יהאד העולמי שצמחה בסיני, ותבין מה יקרה לנו בעוד כמה שנים", טוען בכיר באחת מזרועות הביטחון.

     

    את הניסיונות של מדינת ישראל לאכוף עליהם את החוק, רואים הבדואים כהטרדה לשמה שנועדה להכריח אותם לוותר על זכויותיהם בקרקע - מה שמגביר את התסכול והזעם שלהם. "אני רוצה להיות אזרח ישראלי שמרגיש חלק מהמדינה אבל לא מאפשרים לי להרגיש כך", אומר חסין אל-רפאעיה, ראש מועצת הכפרים הבדואים הלא מוכרים. "הממשלה רק רוצה לנשל אותנו מהאדמות, ולמה? בגלל שאנחנו ערבים".

     


    "המערכת משותקת". הכפר הלא מוכר תל ערד (צילום ארכיון: סלוא עלינאת)

     

     

    ביום של הפצצה

     

    ליישוב הבדואי הלא מוכר א-סאוואווין, לא הרחק ממושב נבטים, אין דרך סלולה. למעשה, אין דרך בכלל. רק שביל מחוק המופיע ונעלם בינות לטרשים המכסים את גבעות הגיר הלבנות. ג'ומעה נבארי, כבן 90, מתגורר כאן עם בני משפחתו. בנו פרחאן, אב לשישה ילדים, מספר כי הוא ושאר אחיו מובטלים מאז שנת 1998. "איזה עבודה ייתנו לי עם שבע שנות לימוד?", שואל פרחאן. "התעסוקה שלנו זו המיטה", מרמז אחיו פרייג', אב לתשעה ילדים, לקצבאות הביטוח הלאומי.

     

    - אז ממה אתם חיים?

    פרחאן: "יש לנו קצת כבשים ועזים. חלק אנחנו אוכלים וחלק אנחנו מוכרים בשוק בבאר שבע. אבל הפרנסה העיקרית היא מה שאני מקבל מהביטוח לאומי. 2,500 שקל בחודש קצבת אבטלה ו-1,050 שקל קצבת ילדים".

     

    בני חמולת נבארי נמנים עם בני שבט אבו-רקייק, אחד מ-24 שבטים בנגב שבעבר היו להם שטחי מרעה ונדודים שהשתרעו על מאות ועשרות אלפי דונמים. היום הם תובעים בעלות על הקרקעות הללו, למרות שמעולם לא נרשמו על שמם בטאבו. המדינה, לעומת זאת, טוענת כי הרוב המכריע של הקרקעות האלה הוא אדמות מדינה. בשלוחת משרד המשפטים בבאר שבע מונחות כאבן שאין לה הופכין

     תביעות בעלות של הבדואים על 340,000 דונם. עד היום, בכל מקרה שמחלוקת כזו הובאה לבית המשפט זכתה המדינה, מפני שהבדואים לא הצליחו להוכיח בעלות.

     

    בינתיים, תביעות הבעלות על הקרקע מונעות את התפתחות היישובים הבדואים הקיימים ומעכבות את הקמתם של יישובים חדשים. שום בדואי המכבד את עצמו והחרד לנפשו לא יקנה מגרש - ואפילו לא ייקח אותו בחינם - אם יש לגביו תביעת בעלות של בדואי אחר. בני חמולת נבארי, וכמוהם שאר בני שבט אבו-רקייק, אינם רוצים פיצויים ואינם מוכנים לעבור ליישוב חלופי. הם רוצים שיכירו בא-סאוואווין כיישוב קבע - וזהו. "האדמה היא הזהות", אומר האב ג'ומעה.

     

    בשנת 2003, בהוראת ראש הממשלה אריאל שרון שחשש כי רצף מאחזי הבדואים יביא לחלוקת הנגב לשניים, הוכנה תוכנית מקיפה בשם "15/ערב", שהוקצבו לה 9.8 מיליארדי שקלים על-פני עשר שנים. התוכנית אמורה לשדרג את עיירות הבדואים הקיימות, תוך שהיא מכירה בשמונה ריכוזי פזורה קיימים ומתכוונת להפוך אותם ליישובים עירוניים-חקלאיים, המתאימים לאורח החיים הבדואי. עוד קבעה התוכנית כי יש להקים עוד שני יישובים חדשים ולהגדיל את הפיצויים לתובעי הקרקעות. כמו-כן נקבע שהבדואים שיסכימו להתפנות ולוותר על תביעות הקרקע שלהם, יקבלו 20 אחוזים מהפיצוי בקרקע חלופית - והשאר בכסף.

     

    בינתיים, קם רק יישוב חדש אחד - תראבין א-סנע, וגם זה בגלל לחץ פוליטי שהפעילו תושבי עומר, יישוב יוקרה סמוך לבאר שבע, שסבל שנים רבות מגניבות רכב וסחיטת דמי חסות. תושבי עומר האשימו את בני שבט תראבין א-סנע, שישבו מעבר לגדר, במצוקה שלהם. בעקבות לחץ שהפעילו, נמצאים כעת לפחות מחצית מבני השבט בהליכי מעבר מרצון ליישוב החדש שהוקם עבורם.

     

    לכאורה, מסתמן כאן תחילתו של שינוי. פינוי היישובים היהודיים מרצועת עזה הבהיר לבדואים שבמוקדם או במאוחר הם עלולים להיקלע לעימות אלים עם המדינה שעלולה לנקוט כלפיהם צעד דומה. גם הם, הרי, רוצים בסך-הכל לקבל תשתיות ושירותים קהילתיים ולהפסיק לחיות בפחד מתמיד, כך שהיום יותר מאי-פעם יש סיכוי לנטרל את הפצצה. אבל האם היא אכן תנוטרל? קשה להאמין. כי בכל מה שקשור לבדואים קיים פער אדיר בין הכוונות הטובות וההצהרות הבומבסטיות לבין הביצוע בשטח. הרי מה כבר אפשר לעשות כשהטיפול בענייני הבדואים והתקציבים המיועדים לכך מפוצלים בין שישה משרדי ממשלה שונים וארבע מנהלות מיוחדות, שכולם אינם מצליחים להסכים על מדיניות אחת? "המערכת המטפלת בעניינם של הבדואים משותקת", קובע הממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים, דודו כהן. "קיימים כל-כך הרבה מנגנונים, והם מחשקים אחד את השני".

     

    - מה אפשר לעשות?

    "להקים מנהלת אחת שלרשותה יעמדו התקציבים ולה תהיה היכולת לאכוף על משרדי הממשלה השונים את ביצוע ההסכמות שאליהן תגיע עם השבטים הבדואים. במנהלת הזו צריך להיות ייצוג לבדואים, בדומה למנהלת סל"ע שמטפלת במפונים מרצועת עזה. צריך גם להפסיק להתעמת עם תביעות הקרקע של הבדואים בבתי המשפט, ולהיכנס למשא-ומתן מהיר לפשרה עם כל אחד מהתובעים. אז עשויה בעיית הקרקעות להיפתר והכול יתחיל לרוץ".

     

    אבל איברהים אבו עטאש, חסין אל-רפאעיה וג'ומעה נבארי סקפטיים מאוד. הם יודעים שלמדינת ישראל שום דבר לא בוער, עד שהוא בוער. ובינתיים, הפצצה מתקתקת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מאיר אזולאי
    "אם תהיה תעסוקה, תהיה פחות עבריינות". הריסת בתי שבט טראבין
    צילום: מאיר אזולאי
    צילום: רוני סופר
    "יש גבול למה שהמדינה יכולה לתת". הכפר הלא מוכר אבו-לגיען
    צילום: רוני סופר
    צילום: חגית יערי
    "המדינה רוצה לנשל אותנו מהקרקעות". הפגנת פעילים בדואים
    צילום: חגית יערי
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים