השבתאי הזוהר באמת
אוסף הסיפורים הקצרים "קרקס בתל אביב" מזכיר את יעקב שבתאי הציורי והאוורירי והמשוררי, זה שלפני "זכרון דברים" הדחוס. אבל אפילו היופי הגדול של הסיפורים כאן נגוע באיזו ריקנות
למרות הטענה המקובלת, כי הסיפורים הקצרים של יעקב שבתאי היו רק המבוא לדבר הגדול באמת, הלא הוא הרומן דחוס הנשימה "זכרון דברים", מזכירה הקריאה החוזרת בסיפורים שכונסו מחדש ב"קרקס בתל אביב", כי דווקא הקצרים האלה הם הדבר הגדול עצמו.
מדובר כאן באמת במלאכת מחשבת סיפורית, מרתקת ועמוקת יופי, שיתרונה על "זכרון דברים" ניכר בכמה דברים מיידיים: קודם כל, הקצב בסיפורים הקצרים הינו טבעי, משתנה לפי ההתרחשויות, בניגוד ל"זכרון דברים" שכולו פיסקה אחת וקצב אחד ויש בו איזו כפייה טכנית מאולצת של קדחתנות מתמשכת על הקורא. שנית, בסיפורים הקצרים אין שום משפט מיותר: הכל מונח נכון במקומו, מדויק וחיוני ונטול עודפים מילוליים. ובניגוד לצירוף האוורירי-הדוק הזה, דווקא בתוך הדחיסות של "זכרון דברים" הטקסט מתפזר לא אחת ועימו תשומת הלב של הקורא. המרחק האלגנטי של שבתאי מגיבוריו בסיפורים הקצרים הוא איכשהו מעניין יותר מהפרטנות האובססיבית קצת של "זכרון דברים", כגון פירוט-היתר של רצח-הכלב המזוויע, אם להזכיר אלמנט אחד מתוך עמודי הפתיחה של הרומן הגדול.
נמר מתנמנם בעיניים
"זכרון דברים" הוא במובן הזה טקסט מהול יותר ופרוזאי יותר מהסיפורים הקצרים, שיש בהם, מלבד מהות סיפורית קלאסית, גם איזשהו יסוד משוררי בולט וחונק מרוב יופי, כמו איזה תיאטרון של מראות ונגיעות ורגשות המוקם לתחייה בכישרון ציורי עז. הנה למשל מבטה של גאולה, אהובתו של פרץ ב"הדוד פרץ ממריא": "'אתה לא אוהב לטייל בגשם?', אמרה גאולה ותלתה בו את שתי עיניה העייפות אשר צבען כעין הענבר ונמר מתנמנם בהן". והנה שניהם ברוח החורפית על החוף: "הרוח שבאה מן הים טפחה על עורם כסדינים לחים". והנה פינק (ב"נמר חברבורות פרטי ומטיל אימה") הפנטזיונר, השרמנטי והרמאי: "חיוך מתוק ותמים התיישב לו במרכז פניו העגולות ושם הוא נשאר כל אותו ערב ככתם שומן הצף על גבי החלב". והנה אחת מנשותיו של אותו פינק, אלזה הגרמניה הכחושה, אשר "דומה לגמל שלמה מרפיה צהובה", ואשר תבוא בהמשך לתבוע את עלבון בגידתו בה: "בחליפת טוויד ירקרקה, התפרצה אל המטבח ככלב ציידים רזה". תמונות חריפות, חושניות, מצחיקות.
לפעמים הדימוי השבתאי המבריק הוא רק צילום של טבע ממשי שנטען במשמעות נוספת, כגון צילו הנשבר של הדוד פרץ בראשית הסיפור: "הוא נשאר לעמוד, מטיל צל לטאות רזה על הרעפים וראשו הכרות נח בחול החצר". הראש הכרות הזה (הצל פשוט נחתך על הרעפים) מבשר, בדרכו האגבית, איך ראשו של פרץ ינדוד מן הקומוניזם אל האהבה ומשם אל ההתאבדות. וכך גם התמונה לקראת סוף הסיפור הראשון: אותו פינק שחלם להקים קרקס מפואר בתל אביב, ושהקסים והונה לשם כך משקיעים ופילגשים ובני משפחה, יושב עכשיו מושפל מול ברזלי היסודות העזובים של המבנה שלא קם, בשעה שהכלב הדני הענק, חברו האחרון, "השתין אל יתד הברזל ובא והתייצב לפניו". חלום הנמרים בקרקס מסתכם בהשתנת כלב, ופינק, שקולט את התחתית הכפולה של המראה האגבי הזה, מיידה בכעס אבנים בחיה.
יש אכן משהו קרקסי בדמויות הצבעוניות, מכמירות הלב של שבתאי, אשר חלקן נטחנות במציאות האפורה וחלקן שואפות להרבה יותר ממנה, ושבתאי מניע אותן בתנופה ובעדינות ועוטף אותן בחמלה ובאירוניה ערמומית, לפעמים מצחיקה ממש. הנה שוב פינק מיודענו, רגשן ונכלולי כדרכו, קצת אחרי שהוכה בידי אחד מנושיו הזועמים: "אלזה ניידורף... הציעה לו בגרמנית את כל כספי חסכונותיה וירושתה, בתנאי שיישא אותה לאשה. דמעות נקוו בעיניו של פינק. הוא דחה את הכסף והציע לה נישואים ללא תנאי בעודו ממטיר גשם של נשיקות לחות על לוח מצחה ועל כף ידה. בערב, לאחר ששבו מן הקולנוע, כתב לה על פי דרישתו התקיפה 'כתב התחייבות של אדם הגון'. מכאן ואילך התחיל לעשות שימוש בכספה, אך את הנישואים היה דוחה מיום ליום". ולעומת זאת, הקונקרטיות הלוהטת, המוחשית עד קצה האוזניים, בתגובת הזקן המלא מעצמו (בסיפור "הצעת נישואים") כשהסבתא שהתאלמנה מתעלמת בחביבות מרמזי הנישואים הגולמניים שלו: "עיקשותה של הזקנה וכפיות הטובה שלה עוררו בו חימה שבערה בתנוכי אוזניו".
ניצוצות סיפוריים מרהיבים מפיק שבתאי גם מהחיכוך הקבוע בין ההזוי למציאותי, למשל כשאותו פינק מגיע מחו"ל עם שלל חליפות וכרטיסי ביקור ופורש בפני אחיו המעשי נוח, עובד בתנובה, את תוכניות היצוא שלו: "'לאן תייצאו?" שאל הדוד נוח באי אמון והמשיך לפצח את עצמות העוף ולמוץ מהן את המח. 'לכל העולם', השיב פינק ועיניו, עיני יונת דואר, התכסו לחלוחית". זה גורס עצמות-עוף וזה מעופף, וגם המשמעות הציפורית הכפולה והנחבאת הזאת אופיינית למשפט השבתאי הטעון. ואותו נוח, שתמיד כינה את אחיו בהסתייגות "ז'ונגלר" (מילה שמרגול החזירה לאחרונה לשימוש), כלומר להטוטן, הולך אחריו שבי בפעם היחידה הזאת, כשהוא עוקב אחרי אצבעו של פינק "שקיפצה בזריזות חרגולית על פני מפת העולם... לציין את מקומם של בתי חרושת, מכרות, מנסרות, נמלים", עד שלבסוף נראה אותו נוח "כמי ששב ממסע פלאים אל קרקע האוקיינוס".
נקודת התורפה הרגשית
שבעה סיפורים יש בקובץ שלפנינו, והם נכללו בעבר בספר "הדוד פרץ ממריא" (לא כולם במהדורתו הראשונה מ-1972). שני העוגנים בהרכב החדש של "קרקס בתל אביב" הם כאמור "נמר חברבורות פרטי" הפותח, עם אותו פינק, ו"הדוד פרץ ממריא" שבהמשך, אבל גם האחרים הקצרים יותר מצוינים באמת. וכמו במה עם פרטי תפאורה קבועים, גם כאן נמצא כמה תפאורות חוזרות, כגון הים התל אביבי לעונותיו, וכגון הכינוי "דוֹד" האינטימי-משפחתי, וכגון סצינת ההלוויה, המופיעה בשישה מתוך שבעת הסיפורים – והיא מתחברת לדבר מהותי יותר בספר: לאיזה צד מיואש, מת בחייו, שיש בדמויות, איזה חוסר יכולת פנימית לשמוח לגמרי, להמריא באהבה (המראת הדוד פרץ היא הקפיצה המיואשת אל מותו). זוהי אכן נקודת תורפה בסיפורים של שבתאי (וב"זכרון דברים", אם לחזור לעניין בו פתחנו, היא בולטת אף יותר).
אבל גם בנקודה הזאת יש הבדל מסוים בין הנשים והגברים שבספר: בניגוד לעקרוּת האהבה של הגברים, הרי הנשים, לפחות שתיים מהן - אהובה אפטר ב"הדוד פרץ ממריא" ותמרה בל ב"מודל" - הן עמוקות רגש באמת וכישלונן קשור בעיקר בנסיבות חייהן ובגברים שהזדמנו להן. לכן גם צערן על החמצת האהבה חודר לעומק ליבו של הקורא. כך או כך, בסופו של דבר הדמות היחידה שממריאה בספר הזה היא דווקא פינק האבסורדי, הבלתי מוסרי ובלתי עציב, קריקטורה אנושית המעוררת איזו השתאות עליזה.
"קרקס בתל אביב" מאת יעקב שבתאי, הספרייה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 124 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
