כשבק נשמע כמו בק

בק והמפיק הבריטי נייג'ל גודריץ', שתיים מן הדמויות הכי חשובות בעולם המוזיקה הפופולרי כיום, חברו יחדיו בפעם השלישית, והוציאו תחת ידיהם את "The Information" - אחד מאלבומיו הטובים של בק. לא מדובר באירוע שימגנט אליו את הדיבור של עולם המוזיקה, כפי שקרה מספר פעמים בעבר, אבל ללא ספק מדובר בדיסק עם כמה רצועות שמתפוצצת מן הרמקולים. גם אם דומה שבק מתקשה להמציא את עצמו מחדש, הוא עדיין מציג עושר מוזיקלי שקשה למצוא אצל הקולגות.

תקציר הפרקים הקודמים

אקלקטיות הייתה האובססיה של הניינטיז ובק המריא בעזרתה מלוס-אנגלס למאדים. לפעמים דומה היה שהדגש שניתן לה גובל בגיחוך, אבל המדיום אכן השתנה: יכולות הלחנה ודימיון לירי הוסבו הצידה עבור זן חדש של מוזיקאים, בדרך כלל – אבל לא תמיד - עם אורייאנטציה אלקטרונית בריאן אינואית, שעשו שימוש רב באמנות הסימפול ושילוב ז'אנריסטי והתייחסו אל עצמם כסוג של כותבי פסקולים ולעתים כאל מחנכים מוזיקליים, מאשר כותבי שירים.

בק – שבהחלט לא בא מהאיזור הטהור של האלקטרוניקה - איכשהו הצליח לחבר את ההיסטוריה של הרוק (הסינגר-סונגרייטר) יחד עם העתיד הבריאן אינואיסטי לכדי קליידסקופ כל-אמריקני. "מלו גולד" חיבר את הדלתא-בלוז להיפ-הופ; "אודליי" – שהעניק לו מעמד תקשורתי של גאון - היה סופרמרקט של ז'אנרים ששיחקו באותו המגרש באותו הזמן (קאונטרי עם היפ-הופ, פסיכדליה עם תיזמור ג'אזי וכו'). לאחר מכן הוא חתך בשיתוף הפעולה הראשון עם גודריץ' לפולק-קאונטרי של "מיוטיישנס", ושנתיים אחר כך חזר למסיבת הפאנקי "מידנייט וולצ'ורס". או אז הוא כונן, בעיני, את אלבומו הטוב ביותר "Sea Change" המופתי, שהוקדש לסוג חדש של פולק-רוק מתוזמר, שלמעט ציונים מעולים במגזיני המוזיקה, הקהל לא ממש הבין.

לפני שנה וחצי הוציא בק את "Guero", שיתוף פעולה נוסף עם הדאסט בראד'רס, צמד מפיקים אמריקנים איתם כתב את "אודליי", אלא שהפעם התוצאה היתה מעט מאכזבת. האלבום ניחן באי אלו רצועות פגזיות, אבל התחושה הייתה כי זהו אלבום אפוי למחצה (תחושה שהתחזקה עם ידיעות על הוצאות חדשות ומשופרות לאלבום). כיום ידוע שבמקביל לעבודה עליו, עמל בק עוד משנת 2003 על אלבום נוסף עם נייג'ל גודריץ שיוצא עכשיו, ובו הוא מוכיח שוב למה הוא עדיין רלוונטי וחשוב.

מופת של הפקה

ב"אינפורמיישן" בק חוזר למקומות שעשו אותו. הוא מזכיר את שילוב הבלוז-היפ-הופ האקוסטי של "מלו גולד" עם שפע הרעיונות של "אודליי" יחד עם רגעים הניחנים בעומק הלחנה, כפי שהיו ב-"Sea Change". בניגוד לעבודה עם הדאסט בראד'רס, יש מעט יותר דגש על נגינה חיה מאשר לופים. החשוב מכל, בק לא נשמע כמו עשה אלבום על תקליטים שהוא אוהב, אלא הגיע לכדי מיומנות שהיא מעבר לכך. אפשר לזהות השפעות של להקות פסיכדליות של הסיקסטיז, למשל של "Love" הנפלאה של ארתור לי המנוח, או הילוכי אקורדים א-לה ג'ון לנון, אבל הן לא ממש חשובות או הכרחיות. הפעם – לטוב ולרע - אפשר להגיד שבק נשמע כמו בק. זאת ללא ספק תרומתו הגדולה של גודריץ' לאלבום שהעמיק את סביבת הצלילים המאפיינים את מעסיקו והחזיר אותו לפוקוס. הבריטי המוכשר גם כונן פה אות ומופת טכנולוגי במובן של איך תקליטים של ימינו צריכים להישמע: מאוורר דיו, לא דחוס מדי וכזה שגדל בכל האזנה נוספת.

האזנה לאלבום חושפת בעיקר שפע של רעיונות הקשורים לקצב (שימוש רב בכלי הקשה), סימפול ורעיונות הפקתיים (למשל, העומקים של הקולות באלבום). עשרות ערוצים רויי השראה מתגלים כאן, ולרוב בצבעים מגוונים ויפהפיים. בק, כמו תמיד, לא מציג יכולת הלחנה יוצאת דופן, אבל דואג לגבות את השירים במקוריות סגנונית שכמעט מחפה על הכל.

שתי הרצועות הראשונות ("Elevator Music" ו-"Think I'm In Love") תופסות בשמיעה ראשונה, "Strange Apparition" מעלה הדים מארתור והסטונס בתקופה של "לט איט בליד", "New Round" נשמע כמו בק מבצע שיר מהדיסק האחרון של תום יורק; "Dark Star" הוא קטע היפ-הופ פסיכדלי עם משולש, מיתרים א-לה ביטלס ב"וויד יו, וויד'ין יו" מ"סארגנ'ט פפר" ומפוחית, ששילובם הוא תמצית הסיפור של בק. "Motorcrade"" הוא ניסיון מאוד מעניין בכלי הקשה; ו-"Movie Theme" הוא, כשמו, פסקולי עטור סינטיסייזרים אנאלוגים של הסבנטיז; "The Horrible" מתבסס על סקוואנסרים וקולות בסיסיים אך יעילים, שנשמעים כמו שילוב של ניו-וייב והיפ-הופ והם עניין כשלעצמם, וכן הלאה. אף-על-פי-כן, מה שחסר זה שני סינגלים ברמה של "Where It's At" המונומנטלי מ"אודליי", שיסחבו את האלבום לרוטציה גבוהה ב-MTV ולספרה גלובאלית שראויה לבק.

לסיכום, גם אם יהיו כאלו שירגישו שהם היו בסרט הזה, "The Information" לא נופל ברמתו ממיטב היצירות של יוצרו; הוא רק חסר את אלמנט ההפתעה של קודמיו. ואי לכך, מדובר במאסטרפיס של הפקה, המיועד בעיקר לאוהבים וותיקים של אחד האמנים החשובים של דורנו.