שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הערים הקדושות שלגדות הגנגס
    הביטלס התפרקו מזמן, הביטניקים נעלמו מהעולם וגם הודו הפכה לחומרנית ואלימה יותר. אבל הארידוור ורישקש עדיין שומרות על קדושתן וקסמן

    רכבת הלילה פלטה אותנו בשעת בוקר מוקדמת של סתיו בעיר הָרידְוָור שבהודו, אז במדינת אוטאר פרדש והיום במדינה החדשה יחסית אוטראנאצ'אל (Uttaranachal). העיר, הנחשבת לאחת העתיקות בעולם, יושבת בנקודה בו מגיח ה גנגס מגבעות הסיוואליק (Siwalik) שלמרגלות ההימלאיה.

     

    הנהר זורם לכאן מהדום ההר ומתחיל להתפתל במישורים, להם העניק את שמו, מהלך של 2,000 ק"מ מכאן, עד לשפכו במפרץ בנגאל. האגדה מספרת שהאל וישנו טבע כאן את עקב רגלו. המיקום הגיאוגרפי והמיתוס הקשור לוישנו, הופך אותה למקום קדוש במיוחד. אחת משבע הערים הקדושות של הודו.  


    על גדות הגנגס (צילומים: שרון אקלר)

     

    היא תמיד משכה אליה אנשים, הרידוור. היא מוזכרת ב"מהאבהרטה", האפוס ההודי הענק שנכתב במאה ה-13 לפנה"ס ובכתביו של הנזיר הסיני היאן צאנג (Hieng Tsang), שחקר במאה השביעית את מה שתקרא לימים "דרך המשי". עושרה של העיר משך לכאן גם את טימור לנג, הכובש התורכי, שבא הנה ב-1399 במסע השוד שלו שבזז את אוצרותיה של הודו.

     

    ההצגה הגדולה בעיר

    הגחנו מהקרון הלומי שינה, שתינו את הצ'אי הראשון של הבוקר והתארגנו במלון קטן. נהג הריקשה הוריד אותנו קודם כל ב-Moti Bazar, השוק הנמתח לאורכו של רחוב שלם. מעניין, צבעוני, ריחני ובאופן מפתיע גם נקי. העיניים מסתחררות משפע הצבעים של התבלינים ושל הבדים. גם של הפרצופים. לא רק העיניים, גם האף מתבלבל משפע הגירויים.

     

    העיר עמוסה במקדשים: Mansa Devi נמצא על המפנה הדרומי של גבעות הסיוואליק ושווה את הביקור ולו רק עבור הנוף. רכבל מוביל את המטיילים ואת עולי הרגל לנקודה בה רואים את הפס הכחול של הנהר, שפע הירק הגולש אליו והפאזל הצבעוני של בתי העיר.

     

    מקדש Dakseshwara נמצא ב-Kanhal, במרחק של שלושה ק"מ במורד

     הנהר. כאן מספרת האגדה, שרפה סאטי, רעייתו של שיווה, את עצמה למוות והעניקה את שמה למנהג המזוויע של שריפת האלמנות.

     

    משם יצאנו אל הגנגס. אל ההצגה הגדולה בעיר. בדרך התבוננו בפעילות האנושית האינטנסיבית המאפיינת עיר הודית, במיוחד כזאת המשמשת יעד לעולי רגל. הנהר רחש פעילות. גבר לבוש כתום צעד מולנו. מראשו הסתלסלו ראסטות דביקות. הוא אחז בידו קופסת אלומיניום קטנה וקשקש בה לעברנו, אך אנו חלפנו על פניו כפי שחלפנו על פני מגידי העתידות ועל פני הלהטוטן.

     

    עצרנו ליד ברהמינים המתפרנסים בדרך כלל ממצוקתם של אחרים. הם עמדו שם, ניכרים בחוט המשי החוצה את חזם ובשלושה פסים מאוזנים בלבן, מצוירים לרוחב מצחם. הם העניקו ברכות לכולם – ילד שמת עליו אביו, אשה זקנה שאיבדה את נכדה, איכר שעומד לזרוע את שדהו. ברגעים קשים אנשים מתקרבים לאלוהים ויש היודעים לנצל זאת ולהתפרנס מכך.

     

    אפשר לטעון, במידה רבה של צדק, כי הברהמינים מספקים גם תקווה לבני אדם. הם לא היחידים בעולם שמפגישים בהווייתם את הדת והכסף אך דומה שיש משהו בוטה בכך שקבוצה שלמה של אנשים חשה תחושת עליונות על קבוצות אחרות, רק משום שנולדה בסקטור מסוים. מאידך, אין הרבה חברות בעולם ששמו בראש הסולם החברתי שלהן, לא את הלוחמים ואפילו לא את השליטים, אלא דווקא את המשכילים.

     

    פסיפס של רסיסים

    גבר שמנמן מציע לנו ברכה ואנחנו מקבלים. קרבנו לנהר, הצמדנו ידינו זה לזו, הוא מרח משהו על מצחנו ובכך נגמר הטקס. אחרי ששילמנו לו את שכרו, לא התאפקנו ושאלנו אותו על מערכת הקאסטות ההינדית שהיא הקשה לנו ביותר לעיכול בדת רבת פנים זו. הקאסטות העיקריות הן כוהני דת, לוחמים, סוחרים ומשרתים, אך חלוקה זו כללית מדי. החברה ההודית היא למעשה פסיפס של רסיסי קאסטות, שהבריטים מנו בהן אלפים.

     

    הקאסטה היא מוסד נוקשה הרבה יותר מהגילדות של ימי הביניים. זוהי למעשה גילדה אנדוגמית האוסרת באיסור חמור נישואין מחוץ לקבוצה. הבידול, שהלך ונתקשח עם השנים, קבע את מעמדו החברתי של אדם בהתאם לזה של הוריו. והדחיק לקצה הנמוך של החברה את הטמאים – המעמד המדוכא של האסורים במגע - שביצעו את המלאכות הבזויות והיו עלולים לטמא בעצם נוכחותם את בני הקבוצות העליונות.

     

    הברהמין החייכן סיפר לנו בבקיאות מפליאה על "חוקי מאנו" המציבים את ההגדרות הברורות, המפרידות בין קבוצה אנושית אחת לשנייה, וחזר על הסיפור המוכר שהקאסטות אינן יציר כפיו של האדם כי אם של בְּרָהְמה, האל היוצר, שמפיו יצאו הברהמינים, מזרועותיו יצאו הקָשָטְרָאיָאס המגינים על העם, מבטנו יצאו הוישְׁנָאיָאס המזִינים את העם ומתחת לכפות רגליו יצאו השוּדְרָאס, הפועלים. זה טבע העולם. תמיד מגיעים לנושא הזה. אי אפשר להימלט ממנו.

     

    אש ומים

    עולי הרגל נוהרים לכאן במשך כל השנה כדי לרחוץ במימי הגנגס. בנקודה זו המים עדיין קרים וצלולים מאוד. גאטות (המדרגות היורדות אל הנהר) הטבילה עמוסות באלפי אנשים, מעלות השחר ועד שעות הלילה. המרכזית שבהן היא האר-קי-פאירי (Hari-Ki-Pairi), שם טבע וישנו את עקב רגלו, מוקפת במבוך של חנויות לממכר חפצי קודש. בתוך המולת הטובלים, שירת המאמינים וקריאות הברהמינים, ישבו שתי ילדות קטנות, פרח קטן בידה הקפוצה של כל אחת מהן, והתבוננו בגנגס המיתולוגי.  


    עולי הרגל נוהרים לכאן במשך כל השנה

     

    הזרם בנהר חזק כאן במיוחד, המבקשים לטבול ירדו בתחתוניהם או בלבוש מלא, כשיד אחת אוחזת היטב בשרשרת ברזל. ישבנו על הגאטות היורדות אל המים ונהנינו מהמחזה. מפעם לפעם עבר רוכל והציע לנו לקנות משהו. פעם זר פרחים, פעם מקלות קטורת, פעם בד משי. איילת התפתתה לקבל תחזית ממגיד עתידות ואני פניתי לקבל עיסוי.

     

    נשכבתי על פיסת בד וברנש רזה התחיל לעסות את גבי. בשלב מסוים נדמה היה לי שמספר הידיים גדול מהרגיל אצל אדם ממוצע, עד שהבחנתי ששלושה צעירים מעסים אותי בו זמנית, מצפים לפרנסה. התעצלתי לגרש אותם והתמכרתי לפינוק.

     

    לקראת ערב יצאנו שוב אל הנהר. אתמול היה כאן ירח מלא שהוא תמיד זמן טוב לטבול במימי הגנגס. גם הלילה יזרח כמעט במלואו והטובלים ממתינים לו, אז יגישו שי קטן לאלים. עשרות אנשים התגודדו שם, כל אחד מהם קנה 'פָּאטי', מנחה המכילה עלה מעץ הבּוֹ ובתוכו עלי כותרת אדומים עלה ונר דולק, במחיר של שתי רופיות. כל אחד אחז את הפאטי בידו, כרע ברך והושיט אותו בנהר. המראה נוגע ללב – שמים מאפירים, פס בהיר רוטט ומאות נרות צפים על המים הכהים. עוד רגע, השמים השחירו והנהר כולו נראה כאילו עולה באש.

     

    מרישיקש יצאה תורה

    למחרת נסענו לרישיקֶש, השוכנת במקום בו הגנגס מגיח מההרים אל הגבעות. נקודת ציון גיאוגרפית שהנהר הקדוש העניק לה משמעות דתית. מכל עבר צצו מקדשים, שיחד עם ההרים הירוקים שברקע, יצרו תפאורה מושלמת למקום קדוש ומכושף.

     

    הנקודה המפורסמת ביותר של רישיקש, התמונה האולטימטיבית, היא זו של הנוף הנשקף מהגשר התלוי לקשמאן בילה, שנבנה בשנת 1919 על ידי משפחה עשירה וצופה על שני מקדשי ענק המתנשאים לגובה של 13 קומות. המבנים, הצבועים בכתום, מחופים בגגות מחודדים ובכול אחד מהם עשרות מקדשונים קטנים, לאלים שונים.  


    הגשר ברישקש. התמונה האולטימטיבית

     

    רישיקש מכונה "עיר החכמים" ובצדק. אומרים שכבר במאה השלישית לפני הספירה הכירו היוונים הקדמונים את היוגים שחיו כאן. מרישיקש יצאה תורה. רעיונות, דעות ואמונות נבעו מכאן והתפשטו ברחבי הודו כולה. רבים לא הסתפקו בזרמי הדעת ובאו עד לכאן להתאבק בעפר רגליהם של מורי ההלכה. הרידוור ורישיקש הם מקומות בהם הדת איננה רק משהו שקוראים ושומעים עליו, אלא גם רואים, שומעים, מריחים, שואפים לריאות, כמעט ממששים בידיים.

     

    החיפוש אחר הפנדה

    יצאנו לנהר. משפחה של צליינים, שהגיעו לכאן מהדרום הרחוק, עצרה לברר היכן הפָּנדָה המשפחתי שלהם. הפנדים (Pandas) הם נזירים המתמחים בתיעוד של אילנות יחסים ומתגוררים בערים הקדושות של הודו מזה אלפי שנים. הם שומרים רשימות תיעוד של משפחות רבות ומאפשרים לבני המשפחה להתחקות מאות שנים אחר עברם.

     

    התירתה פורוהיט (Thirta Purohit), כלומר, הפנדים של עולי הרגל, משוטטים סביב הגאטות ותרים אחרי פרנסה. הם פוגשים עולי רגל, לעתים כבר בתחנת הרכבת. אלו מוסרים להם את פרטי השדה אליהם הם משתייכים, היינו, שם השבט, הקאסטה, הכפר, המחוז והמדינה, ומיד מובלים אל הפנדה המשפחתי שלהם.

     

    לאחר שיפגוש בו, יעדכן הצליין שזה מכבר הגיע, את הפנדה המשפחתי בכל הפרטים הרלוונטיים אודות המשפחה. מי נולד, מי התחתן ומי מת, מאז המסע האחרון שביצע לכאן מי מבני המשפחה. הפנדס מנהלים את הטקסים המשפחתיים של הצליינים. הטקס החשוב ביותר הוא ביזור האפר של קרובי המשפחה המתים. זהו כמובן תפקיד נכבד ומשום כך זוכים הפנדס לתשורות יקרות ערך, וחלקם עשירים מאד. רוח וחומר.

     

    הביטניקים, הביטלס והתרמילאים

    יש להינדואיזם קסם של עולם אקזוטי ומלא מסתורין. זר לא יכול להיות הינדו אבל יכול להתחכך בשפע של הרעיונות, האמונות והדעות שמרכיבות את ההינדואיזם. כבר עשרות שנים נוהרים לכאן יצירי עולמו של המערב השבע. בשנות השישים, כשצעירי אירופה החלו למרוד והסתובבו פרועי שיער ויחפים, נראתה הודו כתחליף הולם לעולם המנוון שבו בעטו.

     


    ה'פָּאטי' - מנחה המכילה עלה מעץ הבּוֹ, עלי כותרת אדומים ונר דולק

     

    הביטניקים, כך קראו להם אז, שהתחלפו בהיפים, נגנו בגיטרות בגנים ציבוריים, ישנו בשקי שינה מתחת לגשרים ושרו על שלום ואהבה. הם בזו להורים ולממסד והעריצו את צ'ה גווארה הקובני ואת דני האדום שהוביל את הסטודנטים הצרפתיים למרד אלים. גולת הכותרת של טקס ההתבגרות הזה הייתה הודו. חופי גואה ורישיקש. ידועים מכולם הם הביטלס שבאו לרישיקש בשנות ה-60, כשהיו יפים, צעירים, תמימים וחולמים, כדי ללמוד מדיטציה מהיוגי מָהָרישי. כאן כתבו כמה משיריהם היפים ביותר. מאז קיבלה העיר את התואר "בירת היוגה העולמית".

     

    הביטלס התפרקו מזמן, מאוונגרד הפכו לקלסיקה. גם הודו הפכה לחומרנית ואלימה יותר. אך עדיין שומרת רישיקש על תוארה כמרכז חוכמה ועל קדושתה. משום כך היא עדיין מושכת לכאן תרמילאים רבים, המגיעים לכאן כדי ללמוד באשראם כזה או אחר. מטיילים רבים מצטרפים לסהאדוס, הסגפנים הנודדים וטובלים עמם במי הנהר הצלולים. הודו שאהבנו.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כולם מחפשים גאולה
    צילום: שרון אקלר
    המים קרים וצלולים
    צילום: שרון אקלר
    פעילות אנושית אינטנסיבית
    צילום: שרון אקלר
    מסורת של דורות
    צילום: שרון אקלר
    מכירים את הביטלס?
    צילום: שרון אקלר
    רישקש. עיר החכמים
    צילום: שרון אקלר
    מומלצים