מה רוצים הערבים?

"אני פונה לאולמרט ואומר: קח סיכון, ותבדוק אם כוונותינו אמיתיות".

בשאר אסד, מתוך ראיון לעיתונות, דצמבר 2006

תגובתה השלילית למדי של ממשלת ישראל להצהרות השלום הנשמעות לאחרונה מארמון הנשיאות בדמשק, העלתה מספר שאלות למרחב הדיון הציבורי: האם נכון עושה הממשלה בדחיית היד הסורית המושטת בפומבי? האם פניו של אסד הבן לשלום, או שמא בהיחבא מתוכננת מלחמה נוספת? מהו מחיר השלום? והאם מוכנה מדינת ישראל לשלמו?

שאלות חשובות, יסכימו כולם, אך התשובות רבות כמספר המשיבים ולכן לא ננסה להכריע בעניין, אלא רק להסב את המבט אל העבר ולהציג בפניכם אסופת ציטוטים מתקופה שבה הועלו שאלות דומות למדי. השבוע ב"מנהרת הזמן" נחזור אל שנות ה-70 ואל ריקוד הטנגו החשדני בין ישראל ומצרים, אשר הוליד את מלחמת יום הכיפורים מחד ואת הסכמי קמפ דייוויד מנגד. אנלוגיה היסטורית רלוונטית? תעתוע מקרי של הגורל? תחליטו אתם.

כולם מדברים על שלום

הדבר הטבעי שעלינו לצפות הוא שלא יהיה שלום ואולי תבוא מלחמה. מצב שבו אין שלום ואין מלחמה, מה פירושו? או שלום או מלחמה. לכן התחלנו להתכונן במסגרת היכולות שלנו".

בשאר אסד, אוקטובר 2000

במשך מרבית שנותיה של מדינת ישראל, חונכו ילדיה ואזרחיה על ברכי האתוס כי ידה של המדינה העברית תמיד הושטה אל שכנותיה לשלום, ומכאן שאי הוודאות היחידה שנותרה היתה - מה רוצים הערבים? וליתר דיוק, האם יהיו מוכנים להתיר את סרבנותם העיקשת ולהכיר בקיומה של מדינת ישראל? האם אומנם כך היו פני הדברים? עיון מדוקדק יותר בדברי הימים ההם מעלה תמונה מורכבת מעט יותר, המוסיפה לדיון שאלה אחת נוספת: מה רוצה ישראל? מכיוון שרואי נסתרות אין אנו, וגם אנשי מודיעין רבי מעללים איננו, לא נותר לנו אלא להציג את הדברים שנאמרו באותה עת, כפי שנאמרו, וכהרגלנו להותיר את פירוש משמעותם בידיכם.

בראשית 1971 עמדו קובעי המדיניות במצרים ובישראל בפני הצורך לקבל החלטה. מן הצד האחד עמדה שליחותו של מתווך האו"ם גונר ירינג (בתמיכת ארה"ב ובהשראת תוכנית רוג'רס), אשר הציבה בפני הצדדים שאלות קשות בדבר נכונותם להתפשר, ומן העבר השני נשמעו עדיין הדיה המאיימים של מלחמת ההתשה שהסתיימה חודשים ספורים לפני כן, ועלו החששות לחידוש הלחימה. במהלך אותו חודש ניהלו שני הצדדים ספק עימות ספק מו"מ תקשורתי, אשר החל בהצעה מאתגרת שהציג נשיא מצרים דאז, מוחמד אנוור אס-סאדאת, ועיקרה - נסיגה ישראלית חלקית מהגדה המזרחית של תעלת סואץ כצעד בונה אמון לפתיחת מו"מ בין שתי המדינות. 

הצעתו של הנשיא המצרי התקבלה בחשדנות ובסקרנות מסויגת בצד הישראלי, וככל הנראה בשל כך הובילה בסופו של עניין -ללא כלום. אולם עיון בדברי הצדדים, אשר נשמעו באותה עת מעל דפי העיתונים, מציג כמה נבואות שהתגשמו זמן לא רב לאחר מכן (להלן מלחמת יום הכיפורים והסכם השלום עם מצרים). נבואות, אשר אם ירצה הקורא הסקרן, יוכל להקיש מהן על העתיד להתרחש בעתידנו הקרוב. לפניכם אסופת ציטוטים נבחרים:

"קריאתנו היתה תמיד קריאת שלום, אך בתנאי אחד ויחיד: שיהיה זה שלום מבוסס על צדק. האויב, לעומת זאת, היה משהה ודוחה, והיה ברור בהחלט כי הוא מסרב למלא את החלטת מועצת הביטחון ומנסה רק להתחמק מסעיפי החלטה זו. ישראל נוהגת כמי שאורב לשלום. הוכח שהיא אינה רוצה אלא להתפשט. היא מדברת על שלום, אך מעשיה מעידים על כוונות התפשטות. היא ממשיכה להחזיק באדמתנו. היא מקימה יישובים ברמת הגולן ובסיני ומשנה את הסטטוס קוו בירושלים. אנו לא יכולים לשבת בשקט נוכח זאת והצורך להחזיר את אדמתנו מחייבנו לשוב ולהתנגש עם האויב... לא נשלים עם כך שקווי הפסקת האש יהיו קווי קבע. לא נאפשר זאת בשום תנאי.

לא נסכים שהפסקת האש תונצח... מצרים רואה עצמה דבקה באחריות אחת - שיחרור כל האדמות שנכבשו בתוקפנות 1967. למען זאת יוקרבו כל הקורבנות, ויהיו יקרים כאשר יהיו.

עם זאת, אנו נענים לקריאתו של מזכיר האו"ם לגלות התאפקות ונימנע מפתיחה באש במשך 30 יום בלבד. עד אז חייבת להיות התקדמות של ממש ולא רק סימנים חיצוניים של שינוי המצב... תוך 30 הימים הללו אנו מציעים נסיגה ישראלית חלקית מהגדה המזרחית, כצעד ראשון להכנת לוח זמנים לנסיגה מוחלטת... אנו משוכנעים כי האויב לא יוותר על דבר בלי שימוש בכוח. הכל תלוי אפוא בכוחותינו המזוינים. מילאנו את התחייבויותינו כלפי העולם ולגבי השלום במידה המרבית. אנו את מצפוננו טיהרנו". 

הרמטכ"ל חיים בר-לב, 5 בפברואר 1971, "ידיעות אחרונות"

"אנו מתקרבים להסדר הבנוי על כך, שהמצרים יווכחו שבכוח צבאי הם אינם יכולים לשנות את המצב. הם הגיעו להכרה זו באוגוסט 70''. עברה חצי שנה ואולי הם שכחו זאת... אבלי לי אין ספק שבטווח הקצר יגיעו למסקנה שאנו אגוז שאין לפצחו".

רה"מ גולדה מאיר, 5 בפברואר 1971, "ידיעות אחרונות"

"על נשיא מצרים לדעת כי העם בישראל אינו נבהל מאיומים. הלכנו לשיחות ונמשיך בהן, אך אי אפשר להפחידנו ולאיים עלינו בתאריכים לפתיחת אש".

כן אמרה גולדה, כי אינה מבינה איך מנהיג מצרים - מנהיג של עם שסבל כל כך הרבה ממלחמה אחת, שנייה ושלישית, שסבל מפלה אחר מפלה - אינו מרחם על עמו".

רה"מ גולדה מאיר, 7 בפברואר 1971

"סאדאת אינו מציע לישראל מאומה... בגבול הישן לא היה שלום, כיצד יהיה שלום אם נחזור אליו?".

דובר ממשלת מצרים, 7 בפברואר 1971 

"הדחייה הישראלית של יוזמת הנשיא (סאדאת) מבהירה היטב כי ישראל אינה מוכנה לבצע את החלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 1967 ומתנגדת בצורה ברורה למאמצי השלום במזרח התיכון... הסכמתנו להארכה נוספת היא ההארכה האחרונה, ועל כולם לדעת כי בכך גם ניתנה על ידינו ההזדמנות האחרונה להסדר שלום במזרח התיכון... היתה אצלנו תקווה שישראל תגלה בפעם הזאת מידה של תבונה ביחס להצעות שהועלו. אולם נתברר חיש מהר כי אין מקום לתקוות, מאחר שישראל לא היתה מוכנה לעשות צעד לקראת השלום".

מאמר מערכת, "ידיעות אחרונות", 7 בפברואר 1971

"צדקה ראש הממשלה הגב' גולדה מאיר: הצעת נשיא מצרים סאדאת בעניין פתיחת תעלת סואץ פירושה המעשי הוא קריאה לנסיגת ישראל ללא תמורה וללא שלום. כלומר חזרה לעמדה המצרית הידועה והישנה, ותבונה מיוחדת היתה זו מצידה של הגב' מאיר להשמיע את הלאו שלה מייד... אכן אין להטיל ספק בכך שכל מדינת ישראל כולה רוצה בכל לבה בשלום. יתר על כן, כל חלקי הארץ היו מוכנים לשאת בקורבנות כדי להשיג את המטרה הנכספת. אף על פי כן, ברור כבר עתה שצפויה לנו מלחמה... לקהיר אין רצון לפשרה אלא רצון אחד ויחיד: להכניענו כניעה ללא תנאי".

נשיא מצרים, סאדאת, 15 בפברואר 1971

"אם הם (ישראל) רוצים בשלום, אז גם אנו רוצים שלום. אך ברצוננו להיות כנים, האם ניתן להביא את השלום כאשר אחד הצדדים מחזיק בכיבוש שביעית מאדמות הצד השני?... נדבר גלויות, אינני בוטח בהם (הישראלים) והם אינם בוטחים בי. הבה ננסה להחזיר את האמון על ידי בחינת כוונותיהם האמיתיות... היא (גולדה) מדברת על נורמליזציה. אבל איזו סמכות יש לה לדבר על אזרחים בתוך הארץ שלנו?... התעלה היא מצרית ונכרתה זמן רב לפני שישראל היתה למדינה. זו התערבות חוצפנית בענייננו".

מקור ישראלי בכיר, 23 בפברואר 1971, "ידיעות אחרונות"

"בהציעו לחתום על הסכם שלום עם ישראל, מבקש סאדאת, ללא ספק, להעמיד את ישראל במצב קשה. אבל אנו סבורים שהוא רוצה באמת ובתמים בשלום. ברם, אל לנו לשכוח שהצעה באה ממדינה ערבית - ואמינותם של הערבים ידועה. לאור חוסר היציבות במשטרים בארצות הערביות, לא ייתכן שישראל תשלם תמורת שלום זה בפינוי מוחלט של כל השטחים הערביים הכבושים ובשיבה לגבולות פגיעים במיוחד".

עיתון "אל אהראם", 24 בפברואר 1971

"אם לא תבוא התערבות מהירה מצד מועצת הביטחון, לא תישאר למצרים ברירה זולת חידוש המלחמה". 

איך זה נגמר בסוף כולם יודעים

שליחותו של המתווך ירינג והצעתו של סאדאת הובילו, כאמור, ללא כלום, והמתח הצבאי בין ישראל ומצרים נותר כפי שהיה. למרות איומיו, גם בתום התקופה שקצב להשגת הכרעה (30 יום) לא הורה סאדאת על יציאה למלחמה בישראל. כשנתיים וחצי לאחר מכן (6 באוקטובר 1973), פתחו צבאות מצרים וסוריה במתקפה מתואמת נגד ישראל - היא מלחמת יום הכיפורים. ארבע שנים לאחר מכן שוב עמדו שתי המדינות בפני נקודת הכרעה במאמץ להשגת השלום, גם הפעם לא היתה הדרך קלה במיוחד, כפי שניתן להבין מן הציטוטים הבאים:

נשיא מצרים, סאדאת, 24 באוקטובר 1977

"חיילנו מחזיקים את האצבע על ההדק. אנו חותרים לשלום, אבל אם זה לא יבוא, תהיה מלחמה... לא יהיה מנוס ממלחמה... מוכנים הערבים להעניק לישראל דברים גדולים: להשלים עם זכות קיומה, עם זכותה לחיות בביטחון... אבל אם לא ימלאו הישראלים אחר התביעות המינימליות שלנו, נסיגה מוחלטת והקמת מדינה פלסטינית, תהפוך המלחמה לכורח השעה. ואנו נלמד אותם לקח, שיהיה אכזרי עוד יותר מזה שלימדנו אותם ב-1973. הישראלים פשוט אינם מבינים את המצב ומתעקשים ללא צורך. מה הם רוצים? לבחון את כוחנו פעם נוספת?... הנה העם כולו יודע, שאני מציג ענף של עץ זית בידי האחת, אבל ידי השנייה מחזיקה בשלח".

רה"מ מנחם בגין, 25 באוקטובר 1977

"סאדאת - אל תתעלל ואל תתהלל, כי כל המלחמות נסתיימו במפלתכם. באתי הערב להשיב למר סאדאת על איומים אלה. אנחנו בישראל איננו מאיימים על ארצך ועל עמך בשום מעשה ומאיימים לעם המצרי את הטוב, ולכן איננו חוזרים כאן הערב באיום על איום. אני רוצה להזכירך בהזדמנות זו כי אסרתם עלינו מלחמה אחרי מלחמה, ובכל המלחמות המיותרות הללו נכשלתם בניסיונותיכם להשמידנו".

אולם סוף טוב הכל טוב, ובנובמבר 1977 פרץ סאדאת באומץ את מחסום אי האמון ההדדי, כאשר הגיע לביקור היסטורי בירושלים, שם נשא נאום היסטורי לא פחות מעל דוכן הנואמים בכנסת ישראל:

"באתי אליכם היום, כששתי רגלי יציבות הן, כדי שנבנה חיים חדשים, כדי לקיים את השלום בהיותנו כולנו על אדמה זו, ארץ האלוהים. כולנו, מוסלמים, נוצרים ויהודים, כולנו עובדים את האלוהים ואיננו משתפים בו אחר. הוראותיו ומצוותיו של אלוהים הן האהבה, האמת, נקיון הכפיים והשלום. אני מבקש סליחה מכל אלה שקיבלו את החלטתי בהשתוממות ואפילו במבוכה, כאשר הודעתי עליה קבל עם ועולם. יש כאלה, שההפתעה גילתה להם, שהחלטתי אינה יותר מאשר תמרון מילולי לצורך דעת הקהל העולמית. חלק אחר תיאר אותה כטקטיקה פוליטית, הבאה לחפות על כוונותי לפתוח במלחמה חדשה. איני מעלים מכם, שאחד מעוזרי במשרד נשיא הרפובליקה התקשר איתי בשעת לילה מאוחרת מייד לאחר שחזרתי אל ביתי ממועצת העם ופנה אלי בדאגה: מה תעשה אם באמת תפנה אליך ישראל בהזמנה? עניתי לו בשקט: אקבלנה בו במקום".

יש לכם סיפור מרתק לחלוק? נזכרתם בפרשה נושנה?

כתבו לנו- yinonro@y-i.co.il

עוד במנהרת הזמן

רוצים לקרוא את הטורים הקודמים? לחצו כאן