שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיעור 16: הצלחת הקואופרטיב - וכישלונו
    כישלון הפיכת רעיון הקואופורציה למבנה כלכלי משמעותי משמש את האליטות הכלכליות לניגוח הרעיון הסוציאליסטי כולו, וכהוכחה לכך שעובדים אינם יכולים לנהל את עצמם ולייצר ערך לעבודתם. ישי גבריאלי מסביר מה מונע מהאגודות השיתופיות להפוך למודל כלכלי דומיננטי - ומדוע הצלחתן בעולם איננה משכפלת את עצמה

    כמו חברה פרטית, חברה ציבורית, שותפות, מלכ"ר וכיוצא באלה, מההיבט הפורמלי גם קואופרטיב (בעברית "אגודה שיתופית") מהווה התאגדות כלכלית. גם הוא נרשם בפנקס משלו על-ידי רשם משלו, רשם האגודות השיתופיות, ופועל תחת תקנות משלו, תקנות האגודות השיתופיות. החוק מגדיר את האגודה השיתופית באמצעות כפל תכונות: אופי הבעלים ומטרת ההתאגדות. "אגודות שיתופיות הינן תאגידים אשר חבריהן הם גם בעליהן", לשון החוק. "מטרת האגודות השיתופיות היא לדאוג לרווחת חבריהן ולשמור על האינטרסים שלהם".

     

    תחת הגדרה רחבה זו נמצא גופים רבים ושונים: החל מרשתות מסחריות כמו הריבוע הכחול; דרך הקואופרטיבים לתחבורה דוגמת דן ואגד; אגודות חקלאיות כמו כרמל מזרחי ותנובה, שהחברים בהן אינם אנשים פרטיים אלא לרוב גופים עיסקיים כמו משקים ויישובים חקלאיים שלמים; ההתיישבות העובדת, כלומר קיבוצים ומושבים שיתופיים; ועד לעובדים הרוכשים את מקום עבודתם, כמו מפעל "חסין אש" בבאר-שבע או מתפרת מצפה רמון.

     

    את הקואופרטיבים נהוג לחלק לקטגוריות על-פי מטרות הקמתם, קואופרציה צרכנית, קואופרציה משווקת, קואופרציה לשיכון ועוד. אפשר גם לחלקם לשתי קטגוריות עקרוניות ושונות לגמרי, הקואופרטיב האידיאולוגי מול הקואופרטיב "אד-הוק". התאגדויות "אד-הוק" של בעלי עניין, החוברים למען מטרה משותפת, הן עתיקות יומין וקיימות לפחות מאז שהכפר הראשון התגייס לחפירת הבאר הראשונה. כך למשל גם ועד הבית הוא קואופרטיב, כיוון שגם הוא עונה להגדרה. בניגוד לדוגמאות הללו הקואופרטיב האידיאולוגי הוא יצור חדש למדי, הצמוד

    לצמיחת האידיאולוגיה הסוציאליסטית, והוא פן ביצועי של רעיון הקניית ערכי שיתוף, הקטנת פערים ומניעת עושק. כזהו הקיבוץ וככזה הוקמו הקו-אופ ושורה ארוכה של אגודות שיתופיות נוספות, מוכרות יותר או פחות.

     

    ההיסטוריה של הקואופרטיב האידיאולוגי חופפת את ההיסטוריה של התנועות הסוציאליסטיות עצמן, וגם הוא תולדה ברורה של המהפכה התעשייתית. ראשיתו בתחילת המאה ה-19, אז תעשיין אנגלי בשם רוברט אואן (Robert Owen) שהקדיש את חייו להגברת שליטתו של הפועל על מקום עבודתו, הגדיר את ההתארגנות החדשה שיצר כ"קואופרטיב יצרני", והחל את תנועת הקואופרציה כפי שאנו מכירים כיום.

     

    מכל סוגי ההתארגנויות הקואופרטיביות, הקואופרטיב היצרני הוא החשוב ביותר לרעיון הסוציאליסטי ומימושו הוא הבעייתי ביותר. הוא חשוב משום שהוא מציע אלטרנטיבה למנגנון הבעייתי ביותר מולו מתמודד הרעיון הסוציאליסטי - הבעלות הפרטית על מקומות העבודה. אלא שלאורך כל 200 שנות ההיסטוריה של הקואופרטיב האידיאולוגי, הוא מעולם לא הצליח לממש את התקוות שתלו בו. למעט יוצא דופן דרמטי אחד, קואופרטיב מונדרגון עליו ארחיב בהמשך, הוא לא הצליח להחליף את הבעלות הפרטית כמבנה היצרני הדומיננטי במשק חופשי מפותח, אפילו לא במדינות בעלות תודעה סוציאליסטית מובהקת. מאידך, לכל אורך שנות הרעיון הוא מעולם לא דעך, ולעולם נמצאו גופים ותנועות שהמשיכו בצורה חיה ותוססת את רעיון הקואופרציה היצרנית. 

     

    כישלון כלכלי או משבר רעיוני? 

    כישלון הפיכת רעיון הקואופורציה למבנה כלכלי דומיננטי משמש טיעון משמעותי בידי השמרנות הכלכלית החדשה לניגוח הרעיון הסוציאליסטי כולו, וכהוכחה לכך שעובדים אינם יכולים לנהל את עצמם ולייצר ערך לעבודתם. היסק זה נראה 'טבעי' אך אינו נכון, ונובע מהיעדר הכרת העובדות. למרבית הפליאה, למרות שאינו מנצח בתחרות על התודעה, הרי שהוא רחוק מלהיות כישלון עסקי. יתירה מכך, בפרמטרים כלכליים הקואופרטיב היצרני מגלה באופן עקבי יעילות גבוהה יותר מהמבנה הפרטי: הקואופרטיבים נוטים להוכיח יציבות גדולה יותר, הפריון לעובד נוטה להיות גבוה יותר, העובדים כבעלים יודעים לנהל עצמם טוב יותר ומגלים התנהגות אחראית יותר. לנוכח נתונים אלו מתחדדת עוד יותר השאלה מה מונע מהקואופרטיב להפוך למבנה הכלכלי הדומיננטי - ומדוע ההצלחה איננה משכפלת את עצמה?

     

    זוהי שאלת מחקר אוניברסלית אך יותר מכל היא נשאלת אצלנו בארץ, אם כי לא בהיבט הכללי שלה אלא בהקשר למקרה ייחודי ודרמטי - מקרה התנועה הקיבוצית. התנועה מהווה תופעה ייחודית הן בהיקפה והן בקיצונית יישום רעיון רשת היישובים, המתנהלים כקהילה קואופרטיבית אוטונומית על כל היבטיה. גם כאן,

    בניגוד לדעה הרווחת, הקיבוצים מנוהלים ברובם ביעילות גבוהה, ופריון העובד הממוצע שלהם גדול משמעותית מפריון העובד המקביל תחת ניהול פרטי. וגם כאן, למרות הדעה הרווחת, לא כישלון כלכלי הוא שהביא למשבר הרעיוני.

     

    המלכודים הפנימיים שמגבילים את תפוצת רעיון הקואופורציה מצויים דווקא בתחום האידיאולוגי, כלומר הדרישה למחויבות רעיונית והיחס ליוזמה. מסתבר כי לאורך זמן, המנוע אידיאולוגי שדוחף את רעיון הקואופרטיב בעת ההקמה נוטה לכבות, ודווקא על רקע של הצלחה. לעתים בתקופת הדור הממשיך, אך לרוב עוד בימי המייסדים, האופי האנושי מביא שוב ושוב את אותם מצליחנים אידיאולוגים לנטוש את הרעיון ולפרוט את ההצלחה למעמד כלכלי אישי. כך במקרה הפרטת הקיבוצים, אולם כך גם במקרים אחרים. בקואפרטיבים לתחבורה למשל, בהם אגד ודן, לאחר התפשטות העסקת הנהגים השכירים החברים עצמם הם שלחצו להופכם לחברה רגילה. דוגמה נוספת היא מפעל מוצרי החרס "חסין אש" שפעל בבאר-שבע, שלאחר שבשנת 1988 עמד בפני כינוס נכסים נרכש והופעל מחדש על-ידי עובדיו. הוא שוקם, הפך לחברה מצליחה ובעקבות כך פירקו העובדים עצמם את הקואופרטיב, חברו לבעל הון והפכו לבעלי מניות לכל דבר.

     

    בעיה שנייה היא היחס אל היוזמה. בחשיבה הקלאסית של תנועת הקואופרציה, היוזמה נתפסה כמצווה ששכרה בעצם עשייתה. מאידך, היזמים מונעים ברובם המכריע מהמחשבה על הרווח. תאוות הבצע היא, ללא עוררין, הדחף החזק ביותר על המגרש הכלכלי, אך גילויי תאוות בצע בגוף אידיאולוגי מעוררת קונפליקט חריף. דחייה פירושה הקטנת היכולת להתפתח, בעוד קבלת דרישות היזם מקעקעת את הבסיס האידיאולוגי. המלכוד הכפול הזה יוצר את אותה תופעה מוזרה בה קואופרטיב מצליח נוטה לפרק עצמו לדעת, בעוד מנגנון טוב ויעיל מוצא עצמו נאבק על זכות קיומו בכל פעם מחדש.

      

    העתיד: דמוקרטיה פנים-ארגונית

    גם אם אנו לא שמים לב לכך, וגם אם איננו קוראים לילד בשמו, הרי שדמוקרטיה פנים-ארגונית במובן כוחו של השכיר להשפיע על מקום עבודתו, היא המפתח היחיד להפקת פריון מוסף גבוה. דמוקרטיה ארגונית מגולמת הן בעבודה מאורגנת, בכוח תחיקתי או אפילו בשותפות השכיר בבעלות כפי שמקובלת בחברות ההיי-טק. הקואופרטיב הוא הצורה המתקדמת ביותר של דמוקרטיה פנים-ארגונית שכזו, אולם כדי לקדם את הרעיון הוא נדרש לשמוט כמה מאפיינים היסטוריים ולהוסיף מאפיינים חדשים.

     

    המאפיין הבולט והמוסכם ביותר שרעיון הקואופרציה נדרש לשמוט הוא עיקרון שוויון ההכנסה. עיקרון זה נתפס כאבן הנגף המשמעותית ביותר בשכנוע מצטרפים, והסיבה הנפוצה ביותר לפרישה. עיקרון בעייתי נוסף אותו נאלץ רעיון הקואופרטיב לזנוח הוא ההשתתפות בקונפליקט חברתי. המחשבה כי על הקואופרטיב לתפוס צד ערכי בשדה קרב כלכלי מול הקפיטליזם היא רעיון רומנטי אך למעשה, מהווה איום על רווחתם של חבריו בכך שהיא מסכנת את יכולתם למצות את התמורה ההולמת לעמל כפיהם, וכך גם מכרסמת בכוח החיים של הקואופרטיב.

     

    אתגר נוסף עימו נדרש הקואופרטיב להתמודד הוא הגדרת הקשר בין הקהילה למקום עבודה, שעד היום לא נפתרה. מאז ומעולם, בין אם במודע ובין אם לא, מקום עבודה יוצר מעין מסגרת קהילתית. בקואופרטיב, אלמנט הקהילה מודגש

    ביותר. רמת השותפות הנדרשת בקבלת ההחלטות יוצרת קהילה אינטנסיבית, כך שחבר קואופרטיב אינו מגיע רק למקום עבודה אלא גם למסגרת חברתית החולשת על חייו. אם אינה בנויה היטב, מסגרת זו עלולה להיתפס כנטל ולייצר לחצי פירוק על בסיס שכלל אינו כלכלי.

     

    הבעיות האמורות הובילו את רעיון הקואופרציה לשולי המשחק הכלכלי, אך טעות לחשוב כי אלו הם כשלים מהותיים. כוחו האמיתי של רעיון הקואופרציה הוא הדמוקרטיה של מקום העבודה. לבו של הרעיון הוא האמונה כי שליטה של העובד על מקום עבודתו טובה, בסופו של דבר, לעובד - ורעיון זה מוכיח את עצמו שוב ושוב לאורך השנים.

     

    הבעיות המונעות מימוש רחב של הרעיון נובעות בראש ובראשונה מהחשיבה ההיסטורית הפשטנית כי הקואופרטיב מתאים לסוג מסוים של אופי אנושי, וכי כדי לייצרו יש להיפטר מתכונות כמו אנוכיות, חמדנות ותפיסה מעמדית, ולעסוק בעיצוב הערכי של החברים. זאת בעוד שכדי להקים קואופרטיב ולנהלו היטב נדרשת הסכמה חברתית בסיסית וצרה הרבה יותר, ההסכמה לנהל את עצמינו באורח דמוקרטי. קואופרטיב חייב לשמור על שוויון רק בתחום המצומצם הזה, כוחו של הפרט בהכרעה. עם כוח זה הוא יכול להסכים לדירוג הכנסות, אם רוב החברים מאמינים כי יש בכך תועלת כללית. הוא יכול להסכים לשיתוף פעולה עם היזם קפיטליסטי, אם הוא רואה את התועלת הכללית שתצמח מכך. הוא יכול להכתיב אופי קהילתי נוח יותר עבורו, ולקחת בעצמו חלק בקביעת סט הערכים של הקהילה אליה הוא משתייך. 

     

    קואופרטיב מונדרגון והפוטנציאל הישראלי

    דוגמה יפה להמחשת כוחו של קואופרטיב הוא הקואופרטיב היצרני הגדול והמצליח מכולם - זה הפועל בעיירה הבאסקית מונדרגון (Mondragon). הוא הוקם בשנות החמישים שלא ממניעים אידיאולוגים ולא תחת הרעיון הסוציאליסטי, היה זה דווקא כומר העיירה אשר הודאג מהאבטלה בה, והבין את הפוטנציאל הטמון במבנה הקואופרציה היצרנית לקידום קהילתו. אותו כומר הוא שהקים את הקואופרטיב ככלי - ולא כמטרה. מתחילתו ראה הקואופרטיב בחברות חובה ולא זכות, קבע דירוגי שכר לפי תפקידים, התמקד בניהול יעיל וקיבל בחיוב את הסימביוזה עם היוזמה הפרטית. נטול אוריינטציה אידיאולוגית, התפתח הקואופרטיב ממפעל תנורים קטן שהפעילו שישה עובדים להיות המעסיק המוביל בחבל הבאסקים. כיון הוא מספק עשרות אלפי מקומות עבודה באזור, ועוד עשרות אלפי מקומות עבודה נוספים מחוצה לו, ובסך-הכל מעסיק כ-80,000 עובדים אשר כ-80% מהם הם חבריו. שוויו של הקואופרטיב עולה על 25 מיליארד יורו, והוא נחשב לאחת החברות הגדולות והמצליחות בספרד כולה.

     

    דוגמאות חדשות להתארגנויות קואופרטיביות אפשר למצוא בדרום אמריקה, בברזיל ובייחוד בארגנטינה, שהמשבר הכלכלי החריף עימו היא מתמודדת הביא עובדים ואף מעסיקים רבים להכיר ביעילות השיטה. ובישראל? אין ספק כי דווקא האפוטרופסות ההיסטורית של תנועת העבודה על התארגנויות הקואופרציה, יצרה זיהוי פוליטי של הרעיון ורתיעה קשה ממנו. כיום קשה לראות קבוצות עובדים המתמחים במקצוע מסוים פונות דווקא לדרך זו כדי לקדם עצמן. פרט לקואופרטיב השמירה "השומר", הפועל בחסות ההסתדרות, קשה להצביע על התארגנות משמעותית בשנים האחרונות.

     

    מאידך, תופעת חברות כוח אדם, שנועדו קודם כל לפגוע בזכויות עובדים, מקבלת לגיטימציה, מתרחבת ומתמסדת בשוק העבודה. לכאורה אווירה זו אינה מהווה קרקע פוריה להתפתחות קואופרטיבים חדשים, אך עם זאת דעתי האישית היא כי מירב הפוטנציאל המקומי מצוי דווקא בניצול המבנה הקיים ולא במלחמה בו, וזאת בצורת בנייה קואופרטיבית של חברת כוח אדם, שעובדיה משמשים גם כבעליה.

     

    מבנה מקומי שכזה של קואופרציה מקפל בתוכו כמה יתרונות משמעותיים: מירב נכסיה של חברת כוח אדם הם חוזיים, ועל-כן אינה נדרשת להשקעות הקמה משמעותיות; קואופרטיב שכזה אינו נזקק להתמחות טכנית מיוחדת ולא להשקעות תשתיתיות; כמפרנס משמעותי בקהילה הוא בעל כוח השפעה על המערכת הפוליטית המקומית, אותה אפשר לרתום לנושא הן כמעסיק והן כגורם משפיע; הוא מאפשר לכונן מערכת סימביוטית בריאה עם מעסיקים, שכלקוחות מקבלים את אותו השירות שמספקות חברות פרטיות בתוספת עובדים חדורי מוטיבציה הפועלים למען עצמם; ודווקא מתחום כוח האדם יכול הקואופרטיב לייצר קרש קפיצה לפיתוח עתידי של תחומי עיסוק נוספים. מבנה שכזה, באם יוקם תוך שמירה על הדמוקרטיה הפנימית ומתן חזקה אמיתית לחברים בו על גורלם וחייהם, יכול להפוך הן למבנה כלכלי דומיננטי בישראל - והן לכלי לקידום העובד ומעמדו.  

     

    ישי גבריאלי הוא פעיל ב"מכללה החברתית-כלכלית" ומרכז קורס העוסק בזכויות אדם 


     

    רוצים להעמיק בנושא השיעור? להלן רשימה ביבליוגרפית:

     

       

     

    • המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות מלאה. מדור חדש יגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים