שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ציפור אחת ביד
    "שפה מדכאת לא רק מייצגת אלימות; היא אלימות. היא לא רק מייצגת את מגבלות הידע; היא מגבילה את הידע". דברים שנשאה הסופרת טוני מוריסון ב-1993, מתוך "פניני נובל", ספר חדש המכנס נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות
    "היה היתה אישה זקנה. עיוורת אבל חכמה”. או שאולי זקן? גורו, אולי. או מסַפֵּר סיפורים המרגיע ילדים חסרי מנוחה. שמעתי את הסיפור הזה, או סיפור דומה לו, במסורות של כמה תרבויות.

     

    “היה היתה אישה זקנה. עיוורת. חכמה”.

     

    בנוסח שאני מכירה, האישה הזו היא בת עבדים, שחורה, אמריקנית, החיה לבדה בבית קטן מחוץ לעיירה. לחוכמתה יצא שם שאין דומה לו ואין בו כל ספק. בקרב בני קהילתה היא החוק והפרתו גם יחד. הכבוד שרוחשים לה והמורא שהיא מטילה מגיעים אל מעבר לסביבתה הקרובה, למקומות רחוקים; לעיר הגדולה, שבה תבונתם של נביאים כפריים היא מקור לשעשוע רב.

     

    יום אחד מבקרים את האישה כמה צעירים, הנחושים ככל הנראה להפריך את יכולתה לראות נסתרות ולהוקיע אותה כנוכלת ־ מכיוון שזה מה שהם חושבים עליה. תוכניתם פשוטה: הם נכנסים לביתה ושואלים אותה את השאלה היחידה שהתשובה עליה תלויה בשוֹנוּתה מהם, שונות שהם רואים בה נכות קשה: עיוורונה. הם עומדים לפניה, ואחד מהם אומר, “אישה זקנה, אני מחזיק בידי ציפור. אמרי לי אם היא חיה או מתה”.

     

    היא לא עונה, והוא חוזר על השאלה. “האם הציפור שאני מחזיק חיה או מתה?”

     

    היא עדיין אינה עונה. היא עיוורת ואינה יכולה לראות את המבקרים, ודאי לא את מה שהם מחזיקים בידיהם. היא לא יודעת מה צבעם, מה מינם או מה היא מולדתם. אבל היא יודעת מה מניע אותם.

     

    שתיקתה של הזקנה כה ארוכה, עד שהצעירים מתקשים להחניק את צחוקם.

     

    לבסוף היא מדברת, וקולה רך אך תקיף. “אינני יודעת”, היא אומרת. “אינני יודעת אם הציפור שאתה מחזיק מתה או חיה, אבל אני יודעת שהיא בידיך. היא בידיך”.

     

    תשובתה יכולה להתפרש כך: אם היא מתה, מצאת אותה מתה או שהרגת אותה. אם היא חיה, אתה עדיין יכול להרוג אותה. אם היא תישאר בחיים, זו החלטה שלך. בכל מקרה, האחריות היא שלך.

     

    המבקרים הצעירים ננזפים על הפגנת הראווה של כוחם מול חוסר האונים שלה. נאמר להם שהם אחראים לא רק למעשה הלעג אלא גם לצרור החיים הקטן שהקריבו כדי להשיג את מטרתם. האישה העיוורת מסיטה את תשומת הלב מהפגנת הכוח אל הכלי שבאמצעותו מופעל הכוח הזה.

     

    תמיד משכו אותי ההשערות בנוגע למה שעשויה לסמל אותה “ציפור ביד” (פרט לגופה השברירי), ובעיקר עכשיו, כשחשבתי לאחרונה על יצירתי אשר הביאה אותי אל חברתכם. אני בוחרת לראות בציפור שפה, ובאישה - סופרת מיומנת. היא מודאגת משום שהשפה שבה היא חולמת, השפה שניתנה לה בלידתה, מטופלת רע, משועבדת ואפילו נמנעת ממנה מתוך מטרות נפשעות כלשהן. מכיוון שהיא סופרת היא חושבת על השפה כעל מכלול וגם כעל יצור חי שהאדם שולט בו, אבל בעיקר כאמצעי - כמעשה שיש לו השלכות. ולכן השאלה שהילדים שואלים אותה: “האם היא חיה או מתה?” איננה בלתי מציאותית, מכיוון שהיא חושבת על השפה כעל מי שעלולה למות, להימחק; השפה בהחלט נתונה בסכנה וניתן להצילה רק במאמץ של כוח הרצון. היא מאמינה שאם הציפור שבידי מבקריה מתה - המחזיקים בה אחראים למותה. בעיניה שפה מתה איננה רק כזאת שאין מדברים בה או אין כותבים בה עוד, היא גם שפה נוקשה המוכנה להסתפק בהערצת שיתוקה העצמי. כמו שפה שלטונית, מצונזרת ומצנזרת. חסרת רחמים בחובות השיטור שלה, ובלא שום תשוקה או מטרה פרט לשימור הנרקיסיזם הממכר שלה עצמה, הבלעדיות שלה, שליטתה. היא אולי גוססת, אבל השפעתה גדולה, שהרי היא מסכלת באופן פעיל את האינטלקט, עוצרת את המצפון, מדכאת את הפוטנציאל האנושי. היא אינה רגישה לשאלות, אינה יוצרת רעיונות חדשים ומתקשה לשאת כאלה, אינה יכולה לעצב מחשבות חדשות, לספר סיפור אחר, למלא שתיקות מתמיהות. שפה רשמית, שחושלה לעידוד הבורות ולשימור זכויות היתר. היא חליפת שריון שמורקה לכדי בוהק מסנוור, קליפה ריקה שהאביר יצא ממנה זה מכבר. אבל הנה היא: אילמת-טיפשה, טורפנית, סנטימנטלית. מעוררת הערצה אצל ילדים, מספקת מחסה לרודנים, מעלה זיכרונות כוזבים של יציבות והרמוניה.

     

    היא משוכנעת שכאשר השפה מתה בשל רשלנות, חוסר שימוש, אדישות והיעדר הערכה, או כאשר היא נהרגת בכוח צו, אשמים במותה לא רק היא עצמה אלא כל משתמשיה ויוצריה. בארצה ילדים כרתו את לשונותיהם בנשיכה ובמקומן הם משתמשים בקליעים כחזרה על קול האלם, על השפה המשותקת והמשתקת, השפה שהמבוגרים ניתקו אותה כליל מן ההתמודדות עם משמעות, מתן הנחיה והבעת אהבה. אבל היא יודעת שאיבוד לדעת של הלשון אינו רק בחירה של ילדים. הוא שכיח בקרב ראשי מדינות אינפנטילים וסוחרי כוח, ששפתם המרוּקנת איננה מאפשרת להם עוד שום גישה אל מה שנותר מן האינסטינקט האנושי שלהם, משום שהם מדברים רק אל מי שמצייתים להם או כדי לכפות צייתנות.

     

    את הגזל השיטתי של השפה ניתן לזהות על פי נטיית המשתמשים בה לוותר על הניואנסים שלה, על מורכבותה ועל תכונותיה כמיילדת, לטובת איום והכנעה. שפה מדכאת לא רק מייצגת אלימות; היא אלימות. היא לא רק מייצגת את מגבלות הידע; היא מגבילה את הידע. ובין שהיא שפת הממשל המעורפלת או השפה המלאכותית של אמצעי התקשורת הסכלים; השפה הגאה והמסוידת של האקדמיה או השפה הממוסחרת של המדע; השפה המזיקה של ה“חוק בלא מוסר” או השפה המיועדת להדרת המיעוטים, המסתירה את הביזה הגזענית בחוצפה ספרותית - יש לדחות אותה, לבטל אותה, לחשוף אותה. זאת השפה ששותה דם, שמלקקת פצעים, שתוחבת את מגפיה הפשיסטיים אל מתחת לקרינולינות של אחריות ופטריוטיות בתנועתה חסרת המנוחה לעבר השורה התחתונה והתודעה הנמוכה. שפה סקסיסטית, שפה גזענית, שפה תיאיסטית ־ כולן סוגים אופייניים של השפות הממשטרות של האדנוּת. הן אינן יכולות להרשות (ואכן אינן מרשות) את הופעתו של ידע חדש, ואינן מעודדות החלפת רעיונות.

     

    הזקנה מודעת היטב לכך, שמחשבותיה לא ישכנעו אף שכיר חרב אינטלקטואלי אחד, אף רודן אחד שאינו יודע שובעה, אף פוליטיקאי או דמגוג אחד בשכר, אף עיתונאי מזויף אחד. תמיד תהיה, כמו היום, שפה משלהבת שמטרתה לגרום לאזרחים להתחמש ולחמש; לטבוח ולהיטבח בקניונים, בבתי המשפט, במשרדי הדואר, בגני המשחקים, בחדרי השינה ובשדרות; שפה מלהיבה ומנציחה, שמטרתה להסוות כמה חבל המוות המיותר, איזה בזבוז הוא. תמיד תהיה שפה דיפלומטית לכיסוי על מעשי אונס, עינויים, רצח. תמיד תהיה, כמו היום, שפה מפתה שעברה שינוי במטרה לחנוק נשים, לדחוס אל גרונן כמו לאווזים המפוטמים בכוח את המילים שאינן יכולות לומר, מילים שהן עבירה; תהיה שפת מעקב המוסווה כמחקר; תהיה שפה פוליטית והיסטורית שמטרתה להשתיק את סבלם של מיליונים; תהיה שפה אפופת זוהר הקוראת לבלתי מסופקים ולחסרי כול לתקוף את שכניהם; תהיה שפה יהירה, אמפירית לכאורה, שעוצבה במטרה לנעול אנשים יצירתיים בכלובים של נחיתות וייאוש.

     

    מתחת לצחות הלשון, לזוהר, לקישורים המלומדים (מלהיבים ומפתים ככל שיהיו) לבה של שפה כזאת נמק, או אולי אינו פועם כלל ־ כל זה, אם הציפור כבר מתה.

     

    היא חשבה על מה שהיתה יכולה להיות ההיסטוריה האינטלקטואלית של כל דיסציפלינה אילולא היתה אותה דיסציפלינה תובעת, או שהיה נכפה עליה בזבוז הזמן והחיים שנדרש לרציונליזציה ולייצוגים של שליטה ־ סוגי שיח קטלניים של הדרה, החוסמים גישה אל הכרה של ממש הן מצד המדירים הן מצד המודרים.

     

    מוסר ההשכל המקובל של סיפור מגדל בבל הוא שההתמוטטות היתה פורענות. שהסחת הדעת או משקלן של השפות המרובות קדמו וקידמו את הכישלון הארכיטקטוני של המבנה. ששפה מונוליתית אחת היתה מאיצה את הבנייה ומאפשרת להגיע אל השמים. השמים של מי, היא תוהה? ואיזה סוג? אולי זה היה מוקדם מדי להגיע לגן עדן, נמהר מדי, אם אף אחד אינו יכול להקדיש את הזמן להבנת שפות אחרות, השקפות אחרות, נרטיבים אחרים. אילו היו מבינים את כל אלה, אולי היו מוצאים לרגליהם את גן העדן שדמיינו. מורכב ותובעני, כן, אבל גן עדן כחיים בעולם הזה; לא גן עדן כעולם הבא.

     

    היא לא היתה רוצה ליצור אצל המבקרים הצעירים רושם, שיש לאלץ את השפה להישאר בחיים למען קיומה בלבד. חיוניותה של שפה היא יכולתה לסרטט את חייהם הממשיים, המדומיינים והאפשריים של דובריה, קוראיה וכותביה. שיווי המשקל שלה אמנם נמצא לפעמים בדחיקת רגלי הניסיון, אבל
    אין היא תחליף לו. היא נעה תמיד אל עבר המקום שבו עשויה לשכון המשמעות. כאשר נשיא ארצות הברית חשב על ארצו שנהפכה לבית קברות, הוא אמר: "העולם לא ישית את לבו ולא יזכור לאורך ימים את אשר אנו אומרים כאן. אבל הוא לא ישכח את אשר עשו הם (הנופלים) ".3 מילותיו הפשוטות משמחות בתכונות מקיימות החיים שבהן, כיוון שהן מסרבות להגדיר במילים את המציאות לפיה 600 אלף איש מתו במלחמה גזענית נוראה. בסירובו להנציח, בדחייתו את “המילה האחרונה”, את “הסיכום” המדויק, בהכרתו ב“כוחן העלוב (של המילים) להוסיף או לגרוע”, מילותיו מסמלות יחס של כבוד לאותו חוסר היכולת להכיל את החיים שעליהם הן מתאבלות. יחס הכבוד הזה הוא שמרגש אותה, ההכרה בעובדה שהשפה לעולם לא תוכל להשתוות לחיים. והיא גם לא צריכה להשתוות אליהם. השפה לא תוכל לעולם “להגדיר במדויק” עבדות, רצח עם, מלחמה. היא גם אינה צריכה לייחל ליהירות שכזו. כוחה, מקור האושר שבה, נמצא באופן שבו היא שואפת לעבר מה שלא ניתן להביעו במילים.

     

    תהיה מפוארת או צנומה, מתחפרת, מפוֹצצת או מסרבת לקדש; אם היא צוחקת בקול או שהיא זעקה בלא אלף–בית, המילה המובחרת, השתיקה הנבחרת, השפה שלא הושחתה גואה אל הידע, לא אל השמדתו. אבל מי לא שמע על ספרות שנאסרה כיוון ששאלה שאלות; הושמצה כיוון שהיתה ביקורתית; נמחקה כיוון שהציגה חלופה? ומה מספרם של המזועזעים מן המחשבה על שפה ההורסת את עצמה?

     

    עבודת המילים היא נשגבת, חושבת הזקנה, כיוון שהיא מולידה; היא יוצרת משמעות המבטיחה את ההבדל האנושי ־ ההבדל שבגינו איננו דומים לשום צורת חיים אחרת.

     

    אנחנו מתים. אולי זאת משמעות החיים. אבל אנחנו יוצרים שפה. אולי זאת מידת הערך של חיינו.

     

    “היה היתה...” מבקרים כלשהם שואלים אישה זקנה שאלה. מי הם, הילדים האלה? מה הם חושבים על המפגש שלהם עם אותה אישה? מה הבינו מן המילים שסיימו אותו: “הציפור בידיך?” האם הם שמעו משפט המצביע על אפשרות, או משפט הסוגר בריח? אולי הדבר שהילדים שמעו היה: “זאת לא הבעיה שלי. אני אישה זקנה, שחורה, עיוורת. החוכמה העומדת לרשותי היום היא הידיעה שאינני יכולה לעזור לכם. עתיד השפה בידיכם”.

     

    הם עומדים שם. ואולי דבר לא היה בידיהם? אולי הביקור היה רק תחבולה, תכסיס כדי שידברו אליהם, שיתייחסו אליהם ברצינות כפי שלא נעשה קודם לכן? הזדמנות להפריע, להתפרץ אל עולם המבוגרים, אל אובך הדיבור הרעיל עליהם ועבורם אבל אף פעם לא אליהם? שאלות דוחקות מונחות על הכף, ביניהן השאלה שהם שאלו: “האם הציפור שאנחנו מחזיקים חיה או מתה?” אולי כוונת השאלה היתה: “האם מישהו יכול לומר לנו מה הם החיים? מה הוא המוות?” שאלה שאינה תכסיס כלל וכלל; ואינה מעשה טיפשי. שאלה ישירה הראויה לתשומת לבה של אישה חכמה. אישה זקנה. ואם הזקנים והחכמים, שחיו את החיים והתייצבו מול המוות, אינם יכולים לתאר לא את זה ולא את זה, מי יכול?

     

    אבל היא אינה עושה זאת; היא שומרת על סודה; על דעתה הטובה על עצמה; על הצהרותיה הסתומות; על אמנותה הלא מחייבת. היא שומרת על מרחק, כופה אותו ונסוגה אל בידודה הייחודי, אל המרחב שלה המתוחכם ורב הזכויות.

     

    שום דבר, אף מילה אחרי ההצהרה שהעבירה את האחריות אליהם. הדממה עמוקה, עמוקה יותר מאשר המשמעות המונחת במילים שאמרה. הדממה הזאת רועדת והילדים, באי–נוחות, ממלאים אותה בשפה הנבראת תוך כדי דיבור.

     

    “האם אין דיבור”, הם שואלים אותה, “האם אין מילים שאת יכולה לתת לנו, שיעזרו לנו לפרוץ דרך כל כישלונותיך? דרך החינוך שהענקת לנו עכשיו, שאיננו חינוך כלל משום שאנחנו מקדישים תשומת לב רבה למה שעשית ולא רק למה שאמרת: למחסום שהקמת בין הנדיבות והחוכמה?

     

    “אין לנו ציפור בידינו, לא חיה ולא מתה. יש לנו רק אותך ואת השאלה החשובה שלנו. האם אותו כלום שבידינו הוא דבר שאינך מסוגלת לשקול או אפילו לנחש? האם אינך זוכרת את צעירותך, כאשר היתה השפה קסם בלא משמעות? כאשר מה שיכולת לומר לא יכול היה להביע? כשהבלתי נראה היה מה שהדמיון חתר לראותו? כאשר שאלות ותביעת התשובות בערו באור כה עז עד שרעדת בזעם על אי-ידיעתך?

     

    “האם עלינו להתחיל את מודעותנו בקְרָב, שגיבורות וגיבורים כמוך כבר לחמו והפסידו בו, והותירו אותנו בלא שום דבר בידינו פרט למה שדמיינת שהוא בידינו? תשובתך פיקחית, אבל פיקחותה מביכה אותנו במקום שתביך אותך. התשובה שלך מגונה בזחיחותה. היא תסריט-טלוויזיה, שאין בו היגיון אם אין לנו דבר בידינו.

     

    “מדוע לא הושטת יד, מדוע לא נגעת בנו באצבעותיך הרכות, מדוע לא השהית את האמירה השנונה, את הלקח, עד שידעת מי אנחנו? האם כל כך תיעבת את התכסיס שלנו, את דרך הפעולה שלנו, עד שלא יכולת לראות שאיננו יודעים איך למשוך את תשומת לבך? אנחנו צעירים. לא בשלים. שמענו כל חיינו שעלינו להיות אחראיים. מה יכול להיות פירוש הדבר במצבו הקטסטרופלי הנוכחי של העולם; מצב שבו, כפי שאמר המשורר: ‘אין דבר שצריך להיחשף משום שהכול כבר חשוף‘. מורשתנו היא עלבון. את רוצה שנקבל את עיניך הזקנות והחתומות, ונראה רק אכזריות ובינוניות. האם את חושבת שאנחנו טיפשים מספיק כדי שנישבע שוב ושוב את שבועת השקר של בדיית הלאומיות? איך את מעזה לדבר אִתנו על חובה כאשר אנחנו שקועים עד המותניים ברעלים של עברך?

     

    “את מפחיתה בערכנו ובערכה של הציפור שאיננה בידינו. האם אין הֶקשֵׁר לחיינו? אין שיר, ספרות, שירה מלאת ויטמינים, היסטוריה המקושרת לניסיון שאת יכולה להוריש לנו כדי לעזור לנו להתחיל בעוצמה? את מבוגרת. את זקנה, חכמה. הפסיקי לחשוב על כבודך. חשבי על החיים שלנו וספרי לנו על עולמך על שלל פרטיו. המציאי סיפור. הנרטיב הוא רדיקלי, הוא יוצר אותנו עם היווצרותו. לא נאשים אותך אם תרחיקי בסיפורך אל מעבר להישג ידך; אם האהבה תצית את מילותיך עד שישרפו בלהבות ולא ייוותר מהן דבר פרט לבערה עצמה. או אם, במיומנות של מנתח, יטליאו מילותיך רק את המקומות שמהן עשוי לזלוג הדם. אנחנו יודעים שלעולם לא תוכלי לעשות זאת בשלמות ־ אחת ולתמיד. התשוקה אין בה די; גם המיומנות אין בה די. אבל נסי. למעננו ולמענך שכחי את השם שיצא לך ברחובות; ספרי לנו מה היה עבורך העולם במקומות החשוכים והמוארים. אל תאמרי לנו במה להאמין, ממה לחשוש. הראי לנו את החצאית הרחבה של האמונה ואת התפר הפורם את כסות הפחד. את, אישה זקנה המבורכת בעיוורון, יכולה לדבר בשפה שתלמד אותנו מה שרק שפה יכולה: איך לראות בלא תמונות. רק השפה עשויה להגן עלינו מפני הפחד שמעוררים דברים חסרי שמות. השפה לבדה היא מחשבה.

     

    “אמרי לנו מה פירוש הדבר להיות אישה, כדי שנדע מה פירוש הדבר להיות גבר. ומה נע בשוליים. מה פירוש הדבר להיות חסרת בית במקום הזה. להתנתק מן הבית שהכרת. מה פירוש הדבר לחיות בשולי עיירות, שאינן מסוגלות לשאת את חברתך.

     

    “ספרי לנו על ספינות ששולחו מעל החוף בפסחא, על שִלייה בשדה. ספרי לנו על קרון מלא עבדים, איך שרו בקול שקט כל כך עד שלא היה ניתן להבחין בין נשימתם לבין השלג היורד. איך ידעו על פי תנועה זעירה של הכתף הקרובה, שהתחנה הבאה תהיה להם האחרונה. איך, כאשר ידיים נשלחו אל מבושיהם, הם חשבו על החוֹם ועל השמש. נשאו פניהם אליה כאילו היתה לרשותם. הסתובבו אליה כאילו היתה לרשותם. הם עוצרים בפונדק. הנהג ובת זוגו נכנסים עם המנורה ומשאירים אותם מהמהמים בחושך. גללי הסוס מעלים אד בשלג מתחת לפרסותיו, ורחש ההמסה מעלה קנאה בעבדים הקופאים.

     

    “דלת הפונדק נפתחת: ילדה וילד מתרחקים מן האור. הם עולים לקרון. הילד יקבל רובה בעוד שלוש שנים, אבל עכשיו הוא נושא מנורה וקנקן סיידר חם. הם מעבירים אותו מפה לפה. הילדה מציעה לחם, חתיכות בשר ועוד דבר מה: מבט אל תוך עיני מי שהיא מגישה לו. מנה אחת לכל גבר, שתיים לכל אישה. ומבט. הם מחזירים מבט. התחנה הבאה תהיה להם האחרונה. אבל לא זאת. זאת חמימה”.

     

    דממה משתררת שוב כשהילדים מפסיקים לדבר, עד שהאישה פורצת אל תוך השתיקה.

     

    “סוף–סוף”, היא אומרת, “אני בוטחת בכם עכשיו. אני מפקידה בידיכם את הציפור שאינה בידיכם מכיוון שתפסתם אותה באמת ובתמים. ראו כמה יפה הדבר שעשינו ביחד”.

     

    נאום נובל, 7 בדצמבר 1993

     

    ***  

    קלואי אנטוני וופורד (טוני מוריסון), נכדתו של עבד, נולדה בארצות הברית בעיירה לוריין שבאוהיו, ילדה שנייה מבין ארבעה ילדים למשפחת פועלים. את דרכה הספרותית החלה באקדמיה, כמרצה לספרות אנגלית באוניברסיטאות טקסס, הווארד וייל. משנת 1964 פעלה בניו יורק: במשך עשרים שנה שימשה כעורכת בהוצאת ספרים וכדוברת של ארגונים אפרו-אמריקניים, והתמסרה לכתיבת נובלות. משנת 1987 היא מלמדת באוניברסיטת פרינסטון.  

     

    כסופרת אמריקנית-אפריקנית כהגדרתה, ביקשה לתת לאדם השחור ייצוג משלו בספרות, במקום שישמש דמות המעניקה “צבע מקומי” בלבד בשיח האמריקני. לאחר דחיות רבות פורסם בשנת 1970 ספרה הראשון “העין הכי כחולה”, שבמרכזו צעירה החולמת להיות בלונדינית כחולת עיניים. כתיבתה הענפה זיכתה אותה בפרסים רבים, בהם פרס פוליצר על ספרה “חמדת”, המבוסס על סיפור אמיתי.

     

    טוני מוריסון היא האישה האמריקנית-האפריקנית הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות.

     

    • מתוך "פניני נובל", מבחר נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות. מאגלית: ענבל שגיב. הוצאת כתר

     

    מתוך "פניני נובל", מבחר נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות. מאגלית: ענבל שגיב. הוצאת כתר בשיתוף הוצאת אוניברסיטת חיפה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אי-פי
    טוני מוריסון. מפקידה בידיכם את הציפור
    צילום: אי-פי
    פניני נובל. עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים