שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    החיים בנאליים בכפר

    למרות העושר הלשוני, חיי הכפר של גיבורי ספרה החדש של גבריאלה אביגור-רותם לא עשו שום רושם על אריאנה מלמד. לקוראים שיהפכו את הספר לרב מכר היא מוסרת כל הכבוד על האהבה הגדולה למלים, ועל כך שבאמת לא חשוב להם מה הן אומרות

    הצרה הגדולה של הבנאליות היא שאין לה הגדרה חד משמעית ומשכנעת, אבל לעתים נולד מוצר תרבות חדש שאפשר, די בקלות, להצביע עליו ולומר – הנה. זה. רואים? הנה תמצית הבנאליות. ועכשיו, כל מה שנותר לעשות הוא להסביר מדוע.

     

    "אדום עתיק" הוא ספר שללא ספק ימצא לעצמו קוראים רבים – בעיקר קוראות – שיראו בעצם מעשה הקריאה שלהם סוג של הישג תרבותי, ואני באמת מקנאה ביכולתם של אלה להתנאות בעצמם ובקריאתם, והייתי שמחה לו יכולתי לצלוח את 563 העמודים המייגעים שלו בחדוות גילוי מלווה בהתפעמות. ניסיתי, טבעתי בטריוויה מפוטפטת במיטב המחלצות הלשוניות שתזארוס עברי עדכני מעניק לכותב חרוץ, והשתעממתי מאוד. אני מקנאה בקוראים שחווייתם תהיה שונה לגמרי.

     

    רעננה מרגוליס היא בתה של רוחמה ונכדתה של צופיה פדהצור, קולאקית גלילית נמרצת ומעשית וחסכנית. רעננה זו היא עלמה גבוהה, מטר שמונים וארבע, בגיל שבו נשים כבר חשות את אימת השעון הביולוגי. היא מעצבת בגדים לא כל כך מצליחה, שהדרמה המרכזית של חייה כרוכה בנסיון אובדני לאחר מות אביה. רעננה סובלת ממשיכה בלתי מוסברת לגברים מבוגרים ממנה בהרבה, ובתחילת הסיפור נמצא אותה אחרי פרידה טראומטית ממי שהיה פעם הבעל של דודתה שהתאבדה, אמנית צילום שאת יצירותיה אמורה רעננה לארגן לכלל ספר לתועלת הזיכרון המשפחתי. אל הפרוייקט הזה – כמו למהלכים אחרים בחייה – רעננה נגררת בזכות אמה העמלנית והדאגנית רוחמה, בנקאית מעשית ושמאלנית רצינית שאלמנותה מיטיבה עימה עד כדי כך שהיא עוקרת לגליל, שם צומחים המוני עשבים מבריאים ביישובים פסטורליים, בנוף דמוי טוסקנה שהצרה היחידה שלו היא שהוא גם מלא ערבים, ולכן הפסטורליה מגודרת היטב ושמורה מכל משמר עד שארועי אוקטובר 2000 איכשהו מגיעים עדיה וחותמים את הספר.

     

    רעננה עוקרת לגליל, ליישוב הבדיוני עירית, עם אמה, מפני שבסופו של דבר – גם אחרי 563 עמודים – היא עלמה נטולת רצונות אמיתיים, תשוקות ודעות משלה. היא נבראה כדמות שהתכונה המרכזית שלה היא אהבה עצמית מופרזת, ועיסוקה העיקרי הוא הפרזה בפרטי הטריוויה של חייה. קחו למשל סצינה שבה רעננה מתארת בקולה שלה את תגובותיה לידיעה על רצח רבין: "היה לי בור בבטן. דחפתי לשם פרוסה קולחוזית עם ממרח איקרה וזיתים שחורים ואיזנתי עם חצי חפיסה שוקולד פרה ואחר כך הוצאתי מהמקרר את ריבת החבושים של צופקה ולקחתי כפית והתיישבתי על ידם וחפרתי ואכלתי, ויחד שמענו שממשלת ישראל מודיעה בתדהמה ואת הלאאאא שבקע מקהל קטן שהצטופף שם, ממשלת ישראל הודיעה שוב ושוב בתדהמה אבל האנשים לא האמינו, ולכן חזרו על זה בלופ, כי מה שחוזרים עליו מספיק פעמים נצרב בתודעה ונחווה כאמיתי".

     

    טרנדי כמו חולצות בטן 

    רעננה מובילה את סיפור המעשה בקולה. זהו קול מתנחמד וחסר ייחוד, קול שמדקלם מנטרות פרטיות וציבוריות באותה חמדה השמורה למי שבאמת אוהב לשמוע את קולו, מבלי לחשוב לרגע אם באמת יש לו מה לומר. עוד דוגמה אחת, הפעם סיכום של ההתנגדות לנסיגה מלבנון: "אחרי שכמה פוליטיקאים מהזן העיגולדי תפסו על זה טרמפ, זה נהייה טרנדי כמו חולצות בטן: יש טיירים, אין טיירים – לא משנה, העיקר להיות 'אין'. עוד חודשיים יהיה טרנד אחר, זהה לא נראה רציני, כל העניין הזה".

     

    אבל כשרעננה נשארת לבדה בחוסר מעש טוטאלי, או אז אהבתה העצמית חוברת לפואטיקה על אודות כלום, וכאן באמת נרשמים שיאים כפולים של חוסר אמינות בעיצובה של הדמות הדוברת ובדבריה כאחד. קחו למשל סצינה שבה רעננה מביטה בשקיות ניילון מתגלגלות ברוח, אי שם באיזור שנקין בתל אביב. הנה כך: "כמה שקיות ניילון, מדוזות של חומר בלתי מתכלה, מרפרפות על המדרכה. אחת מרחפת לכביש, נדרסת בגלגלי הונדה וגוססת בשלולית, האחרות משייטות נמוך, קמות לתחיה רופסת בגלל הרוח, נגרפות – שליות דקות של קניות ובזבוזים – לברזל המסורג של הביוב".

     

    וירג'יניה וולף הגדירה פעם את הבנאלי כנסיון לדחוף משמעות אל עורו הצמוק של היומיומי והרגיל. היא גם עמדה על כך שהנסיון באמת עשוי לענג את החושים. אבל כשאני קוראת, אני מחפשת משהו מעבר לעינוגי חושים בתיאורים של שקיות ניילון או שקיעות, של מי ספונג'ה שטיפותיהם "מתאגלות", של גשם "אפרוחי" ושל רקפות "ארנביות" וקול אנושי ש"מתאפרח". העונג הלקסיקלי הלא מבוטל שאביגור-רותם תציע כאן בפזרנות לקוראיה, אינו יוצר ספרות טובה. צריך מעט יותר מיכולת מילולית מרשימה, והרבה יותר מבזבוז מלים גדולות על שקיות ניילון, כדי לשכנע קוראת ספקנית.

     

    הגבר שלצידה

    הקול הדובר השני ברומן שייך לבארי סלונים, ארכיטקט נטול יומרות אמנותיות שמתמקד בנסיונותיו לרצות קליינטים גחמנים, מבוגר מרעננה בשנים הרבה, אב לבת אחת, גרוש פעם אחת ופגוע מחיים עם משוררת נחשבת שעזבה אותו לטובת סוחר סמים שהרג אותה. קולו של בארי, הפלא ופלא, רווי אף הוא בטריוויה כמו זה של רעננה, ולא מוותר לקוראים על תיאור מדוקדק של המחוות הזעירות ביותר, העניות גם הן ממעש, של ימיו המשמימים: אפילו קילופו של תפוז מוציא ממנו התפייטות על רנה מאגריט( רעננה מסתפקת בהשוואה בין תפוח אכול לבין ציור של יוסל ברגנר), ומשום מה הוא והיוצרת שלו חשים צורך עמוק לגרור את הקרואים על פני כל יום-עבודה, כל כוס סודה שמוזמנת במסעדה, כל שיחת טלפון פרוזאית, אקראית, חסרת ייחוד.

     

    כששני הגיבורים מתעקשים לשתף את הקוראים בחשיפה מדוקדקת, בתבנית של וידוי, בעניינים הרי גורל כמו תכולת מקרר או חיבה לג'יפ מקרטע ומאונש, אין כמעט מקום לפיתולי עלילה. ואין דרך להנכיח דמויות משנה אלא מתוך קולותיהם וראייתם של שני הדוברים הללו, ומה לעשות שרעננה איננה משכנעת בהיקסמותה מהסבתא האיכרית שלה ובטרוניותיה על אימה, בדיוק כפי שבארי אינו מצליח ליצור את דמותה של בתו רק מתוך חרדה למעשיה, ואת דמותה של המשוררת המתה מתוך עלעול במילותיה.

     

    רעננה ובארי ייפגשו כמה פעמים, והמאמץ שנדרש כדי להאמין בצרופי המקרים, חילופי הזהויות וההיתכנות הכללית של מפגשיהם יותיר את הקורא הספקן בתחושה שהיוצרת אולי יודעת לתאר מכמני טריוויה, מצווארוני תחרה ועד גווני ריבה, אבל גם אלה מגוייסים לטובת העלילה הבסיסית ביותר שאפשר להעלות על הדעת: בחורה פוגשת גבר מבוגר, בהיסוסים גדולים ובדיגרסיות רבות מספור נוצר ביניהם משהו שהוא תחילתו של קשר, הקשר מתפרק, הבחורה הרה ומחליטה ללדת, הגבר לא יידע על כך. זהו.

     

    אבל הצרה היא שזה לא הכל. יש עוד. עד שהקורא הספקן מצליח לפתח מינימום של אמון בדמויות כדי להמשיך ולראות מה לא קורה להן ועל מה עוד יפטפטו איתו, המחברת שוברת את הרצף בעשרה פרקים המוקדשים לדמויות מיתיות מראשית תולדות היישוב. הנה, הימים לפני מותה של שרה אהרונסון. הנה, רבקה אהרונסון, בשנת 1920, מתלבטת קשות בבחירת צווארון מתאים. הנה, רחל המשוררת יושבת לה בשדה ונפגשת עם שרה אהרונסון הדוהרת על סוסתה. והנה אירה יאן, בקהיר דווקא. והנה נקודת מבט נשית על ארועי תל חי, והנה עוד קצת פרונוגרפיה של מוות ידוע מראש, והכל באמת מאוד מפורט ואמין כוינייטה היסטורית הכתובה בלשון מצועצעת המשוייכת בזכרוננו הקולקטיבי לתקופה. אבל מה כל זה עושה ב"אדום עתיק"? כדי להבין, צריך להתבונן ביומרה של המחברת ליצור משהו מעבר לסיפור קטן של ספק אהבה.

     

    הצרה הגדולה באמת של הספר הזה היא הנסיון היומרני לחבר בין הדמויות הפרוזאיות בנות ימינו לבין שוכני אולימפוס הזכרון הציוני. אביגור-רותם מצליחה להפיח מעט חיים בדמויות הללו, וגם לומר משהו לא לגמרי מגובש על ההיסטוריוגרפיה הציונית שקידשה בעיקר גברים והזניחה את הנשים, אבל לא מתקיים כל חיבור הגיוני, עלילתי, אידאי, משפחתי, כרונולוגי או אונטולוגי בין הדמויות הללו לפטפטפנים שמאכלסים את ההווה של הרומן. כדי שיצמח חיבור כזה, אנוס הקורא לאמץ לעצמו את האידאולוגיה הפוליטית שבה רווי "אדום עתיק", וזה, תסלחו לי, כבר באמת מוגזם.

     

    איפה אפשר להשיג מסקרפונה? 

    אביגור-רותם מצפה מקוראיה לאמץ בלי שמץ של ספק את תפיסת ההיסטוריה הישראלית כסיפור של קורבנות תמימים לגמרי וכאיזשהו רצף לוגי נחוש וברור המתקיים בין תל חי הנצורה לתחושת המצור (המדומה, השקרית) שחווים יושבי כפר צונץ כשארועי אוקטובר 2000 מפריעים להם לפזר את מסיבת יום ההולדת המאה של סבתא צופקה. לולא הדברים היו כתובים ברצינות תהומית כזאת, אפשר היה לגחך מעט על רדידותה של תפיסת העולם המאויימת הזאת, ולחבר אותה לתלונה של רעננה על כך שאמנם חנויות המכולת של הערבים פתוחות עד אחת עשרה בלילה אבל אי אפשר להשיג שם מסקרפונה, אבל באמת שאי אפשר להאשים את רעננה, או את בארי, או את כל קרובי המשפחה של רעננה, כולם מלח הארץ, בחוסר יכולת לראות את הזולת. הם לא רואים מפני שהם לא יודעים שהזולת קיים, אלא כשיפוצניק, מכולתניק או רוצח פוטנציאלי.

     

    פרקי הוינייטות ההיסטוריות היו אולי יכולים להוות בסיס למה שנהוג לקרוא אצלנו "רומן מרגש". אין ספק שכל אחד מהם מחזיק יותר ארועים דרמטיים מכל החלק העכשווי של "אדום עתיק", אבל גם אין ספק שחיבורם של הפרקים הללו להווה של הרומן עשוי בתפרים גסים, לא משכנעים, ששיאם בהצבת הדמויות פחות או יותר במקום שבו התרחשו העלילות ההיסטוריות. נו, אז מה? ישאל הספקן, ולא ימצא תשובה. הוא גם לא יידע מדוע המחברת בחרה שלא לתרגם את כל אמרי השפר שמופיעים בוינייטות הללו ביידיש. כולנו אמורים לדעת יידיש – או שמדובר באיזשהו כשל נוסף ביכולת לראות "זולת"?

     

    החיבור בין העבר המיתי והטרגי לבין ההווה המאויים נעשה רק פעם אחת ורק ברמת הלשון. כשכמה מן הדמויות ברומן נשארות בבית הסבתא לאחר מסיבת יום ההולדת שלה ובצל הפחד מפני תל-חי 2, דמות משנה אחת מקבלת פתאום נוכחות משלה ומעשיה מדווחים בקולה של המחברת, בגוף שלישי, בשפה שהיא הכלאה בין העברית של 2000 לבין זו של ראשית המאה העשרים. הדמות הזו - יוליקה, בעלת חווה גלילית שמאמינה בתכונותיהם הקסומות של עשבי מרפא ויודעת לאפות פיתה על סאג', תאפה פיתה וגם לחם על פני העמודים האחרונים של הספר בלשון שתבהיר לאחרוני הקוראים – מלבד הספקנים – כי המעשה הזה מסמל את יכולתם של אזרחי

    הארץ היהודים לאמץ לעצמם נחמות ופרקטיקות מקומיות ערביות ולשמוח מאד בניכוס הזה, שהופך למין "אותנטיות" משונה בתיווכן של מלים נשכחות. והנה, כך עושים פיתה – וגם סיום דרמטי – ב"אדום עתיק": "ריח של פיתות נאפות יעלה בנחיריה, והיא תקרא לכלבה להתלוות אליה אל המעזבות שבין חצר לחצר, מקום שם ילבין הגזם, צחיח כעצמות, בינות לחרולי הקיץ: אלה יזדקרו מלאו קומתם, מעשה חושב של כסף משונן. היא תצליף בהם במקל ממוזלג, שוברת ועוברת ביניהם עקב בצד אגודל. אז תרכון לאסוף שברי זרדים וחוחים בשוי שמלתה....היא תניח את שקוששה בפינת המרפסת ומן הרפת תישא ותביא את הסאג', בשרוולה תסיר מעליו את אבק הימים. תדחוס אל פתחו זרדים וקוצים, תטיל ביניהם גפרור לוהב ותמתין, שוקיה אל ירכיה, כאחת הכובסות. רק כשהאש תלחש שאוניה, תשוב אל המטבח, תיטול ידיה ותבקש בארונות אחר קמח ושמן, מלח ושמרים: תגמם טבור בפסגת תל הקמח ותיצוק שמה מים חמימים...ותגמוץ את בצקה באצבעותיה ותיצק שמן זית בגומצים ותשוב ללוש ביד חזקה עד ישוב הבצק להתכדר. אז תליט פני באלונטית צחורה ותפרוש מעליו כפות כאומרת: אני את מלאכתי כיליתי, ואתה – צמח ותפח –

    אחר הדברים האלה תצא הגנה לבקש לה פיגם שכוחו יפה להרחקת מזיקים מהפכי קרביים, מרווה ריחנית סגולה נגד רוגז עצבים ומרווה משולשת להוריד יתר לחץ דם...."

     

    בנקודה הזאת, הרשו לי להפסיק את הציטוט ולחפש בגן הגלילי שלי עשב פלאי שכוחו יפה נגד גודש הבנאליה של "אדום עתיק". לקוראים שיהפכו את הספר לרב מכר אני מבקשת לומר, כל הכבוד לכם על האהבה הגדולה שלכם למלים, ועל כך שבאמת לא חשוב לכם מה הן אומרות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רצף לוגי בין תל חי לאירועי אוקטובר 2000
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים