שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    איך קורה הפלא הזה של התאהבות הדדית

    איך זה שמכל המיליונים במדינה שלנו, או מכל המאות ואולי האלפים שסובבים אותנו, אנחנו יודעים לבחור במי שסיכוייו להתאהב בנו הם די גדולים? יש הרבה סיבות לאהבה, אבל יש סיבה אחרת שכנראה אחראית להדדיות באהבה

    בפרק הפתיחה של הסדרה החדשה של עירית לינור בערוץ 2, "משמורת", מבקש גבר צעיר מאחת הדיילות במטוס את מספר הטלפון שלה. היא דוחה אותו בנימוס. הם לא הכירו לפני זה, ופניה מביעות שאט נפש, אבל הבחור מפעיל טקטיקה של נחמדות. בדרך החוצה, משדה התעופה, מתרצה הדיילת לנסוע איתו במונית אחת, ואז, כבר בתוך המונית, היא מסכימה גם להזמין אותו אליה הביתה. האם היא תתאהב בו?  

     

    אין לי מושג מה קורה בהמשך, אבל אפשר לבדוק את הסיכויים. נראה שהסיכוי שהדיילת תתאהב בבחור שואף לאפס. למה דווקא בו מתוך האלפים שהיא נתקלת בהם? בני האדם שונים זה מזה, לכל אחד תכונות ונטיות לב משלו, כשכל תכונה או נטיית לב יכולה להשפיע על הרגשות. אז למה דווקא להתאהב בבחור שהזדמן במקרה למטוס שלה, ולמה דווקא בבחור שאפילו לא צד את לבה ממבט ראשון? הוא הרי נאלץ להפעיל עליה אסטרטגיה של כיבוש לבבות.

     

    אמר פעם מישהו שאם יתנו לו את כל המשתנים של כל בני האדם, הוא יידע מראש מי מסוגל להתאהב במי. דרוש לכך מחשב-על, כי יש המון נתונים והמון בני אדם. ולבחור שלנו אין מחשב-על. אין לו בכלל מחשב שמסוגל לחשב הצלבות כאלו, וגם לא אמצעי בילוש מינימליים, למעט מבטים חודרניים. איזה סיכוי כבר יכול להיות לו להצטייר בעיניה של הדיילת כאחד והיחיד שלה?  

     

    למרות זאת, נראה שתורת הסיכויים נכשלת פעם אחר פעם ככל שהדברים אמורים באהבה. אולי הדיילת תתאהב במחזר הפתאומי שלה ואולי לא, אבל תחושת הלב אומרת שהסיכוי שלו לא רע בכלל. מה עושה את ההבדל בין תורת סיכויים סבירה לבין מה שקורה בפועל בחיי האהבה? יד הגורל? השגחה עליונה? מנגנון אבולוציוני כלשהו?  

     

    אין התאהבות מתוך נדיבות

    נשווה, לצורך העניין, בין אהבה לבין משחק שש-בש. אני אוהב לשחק שש-בש, אבל לא תמיד ולא עם כל אחד. יחד עם זאת יש נסיבות, כמו במילואים או בשעות הפנאי, שאני בקושי דוחה אנשים שמבקשים לשחק איתי . אני נעתר לבקשות כי אני רוצה להתנהג בחברה באדיבות, כי לא נעים לי, כי אני עושה טובה, וגם כי אני עצמי רוצה לשחק. מגוון האפשרויות יוצר התאמה גדולה, או סיכוי גדול להתאמה, ביני לבין החברים שלי. אבל מגוון האפשרויות הזה אינו משפיע על רגש האהבה. אהבה אל אדם אחר מתאפשרת רק כשמרגישים שהיא בחירה חופשית שלנו. קורה לפעמים שאנחנו מתחרטים מאוחר יותר על הבחירה החופשית הזאת ומרגישים שכבר מאוחר ולא יכולים לסגת ממנה, אבל לפחות בהתחלה, הבחירה החופשית נראית כתנאי הכרחי.  

     

    אין אהבה מתוך אדיבות, כי "לא נעים", או כי רוצים לעשות טובה. אי אפשר גם לכפות עלינו להתאהב. אפשר להשפיע, לנסות לשכנע, לקדם סיכויים, אבל לא להחליט במקומנו. סיפורי האהבה הקלאסיים הם סיפורים על קונפליקט בין הניסיון של המשפחה, או החברה, להכתיב במי להתאהב, לבין עצמאותו של רגש האהבה, וסיפור האהבה הטראגיים ביותר הם אלו שהתחילו בכניעה לתחושה של "לא נעים", או לצורך לעשות טובה.  

     

    הבחור בחר בדיילת, לאחר שכנראה עקב אחריה לאורך הטיסה הארוכה מניו יורק לישראל. היא מצאה חן בעיניו והוא החליט ללכת על זה. אבל למה דווקא היא? איך הוא ידע לבחור באשה שבתוך זמן מה ייתכן מאוד שתתאהב בו? שני בני אדם שונים, זרים, ופתאום – בול פגיעה? איך הוא ידע לדייק כל כך? הוא נביא? הוא קורא מחשבות? איך זה שמכל המיליונים במדינה שלנו, או מכל המאות ואולי האלפים שסובבים אותנו, אנחנו בוחרים באופן חופשי בגבר, או אשה, שגם הם בוחרים בנו באופן חופשי?  

     

    כיצד ייתכן שבחירות חופשיות מצטלבות לעתים קרובות כל כך?  

     

    ריח, יופי וכריזמה אישית

    יש מנגנונים ביולוגיים שמכוונים אותנו אלה לאלה. מחקרים שונים מדברים על רמזים גנטיים, כמו ריח, מראה חיצוני וכריזמה אישית. יש גם מחקרים שמדברים על השפעות חברתיות מכוונות, כגון מעמד חברתי ומצב כלכלי. הרעיון של מנגנוני הכיוון האלה אומר שאנחנו מתכוונים זה אל זה בצורה לאו דווקא מודעת. ייתכן, למשל, שהבחור מהמטוס קלט משב ריח גנטי טוב שעולה מהדיילת. אבל האם אותם מנגנונים דואגים גם להצלבות?  

     

    מנגנוני הכיוון יכולים להיות מנגנונים אנוכיים. אדם חולה יכול להתאהב באדם בריא, אדם עם גנים רעועים יכול להתאהב באדם עם גנים משובחים, עניים יכולים להתאהב בעשירים, ומכוערים יכולים להתאהב ביפים. תפקידם העיקרי של מנגנוני הכיוון הוא שלגרום לכך שאדם עצמו יהיה טוב. הם לא דואגים בהכרח שגם לנאהבים יהיה טוב. אנחנו נמשכים לפעמים אל הדומה, אבל לא תמיד ולא בהכרח. ואנשים פחות מוצלחים מנסים לפעמים לדכא בתוכם את רגש האהבה שלהם כלפי אנשים מוצלחים במיוחד, אבל לא תמיד ולא בהכרח.

      

    איילה מלאך-פיינס, בספרה התאהבות (הוצאת "מודן"), כותבת: "לעתים הדבר המושך אותנו יותר מכל באחר הוא העובדה שהאחר נמשך אלינו". והיא ממשיכה – "גם כאשר אנחנו מגלים במקרה שהאחר מחבב אותנו, מתחילה סדרה של התפתחויות המביאה לעלייה ברגשות החיוביים בינינו ובין אותו אדם". ו"התהליך מתרחש גם כאשר אנחנו מניחים בטעות כי האחר נמשך אלינו".

      

    האבולוציה דאגה למנגנון הדדיות פשוט ביותר: אנחנו נוטים להתאהב במי שאוהבים אותנו, כמו שאנחנו נוטים לתת מתנות למי שנותן לנו מתנות, נוטים להעניק מחמאות למי שמחמיאים לנו, ונוטים לעזור למי שעוזרים לנו. למרות הבסיס האנוכי של המנגנון הזה, הוא יוצר יחסים הדדיים מופלאים. יש כמובן סיבות נוספות להתאהבות, אבל המנגנון הזה הוא אולי היחיד שדואג להדדיות.

     

    אפשר בעצם לומר שגם מי שלכאורה נחות יותר במעמד, או בשכל, או ביופי, כל עוד הוא מביע את אהבתו ומחזר במרץ - יש לו סיכוי טוב להשיג אהבה בחזרה. העובדה שאוהבים אותנו נוטה להאפיל על כל שאר גורמי האהבה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יד הגורל? השגחה עליונה? מנגנון אבולוציוני?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים